ב-14 באוגוסט 2020 שוחקה גרסת הקורונה של ליגת האלופות, טורניר ללא גומלין שהתרחש בליסבון. את מה שקרה באותו ערב, לא ניתן להסביר, אלו ה־90 דק' שהכי מתארות את המשפט "הייתם צריכים לראות את זה". כל מי ששמר שבת, או פספס את המשחק בגלל טיסה ופתח את הטלפון להתעדכן בתוצאה, לא האמין למראה עיניו.
אירוע טראומה, מפולת, אסון התאומים של הכדורגל. הימים היו ימי קורונה, היציעים היו ריקים, היה ניתן לשמוע את הצעקות של השחקנים, של המאמנים, את חגיגות השערים, כשהיציע ריק מקבלים פרספקטיבה על איך זה נראה מנק' מבט של השחקנים, שחקנים שצורחים יש!! עוד!! בוא נכבוש עוד!! וחוגגים את השער הרביעי, החמישי, השישי, השביעי והשמיני, זה נתן לנו אפשרות לצלול לתוך האודיו של תוך המשחק.
המשחק המדובר חילק את אוהדי הכדורגל לשני חלקים: חלק הראשון שנהנה, מתלהב מהתוצאה ההיסטורית ורוצה לראות עוד ועוד, מי לא רוצה להיות עד לתוצאה של 8 שערים? ועוד ברבע גמר ליגת האלופות, לא בגביע מקומי, לא במוקדמות של טורניר גדול, ברבע הגמר של ליגת האלופות! החלק השני רק רצה שזה יפסיק, היה קשה לו להסתכל על השפת גוף של הקבוצה שלו, היה קשה לו לראות את הראשים למטה מהדקה הראשונה, היה קשה לראות עליונות כ"כ ברורה של אימפריית כדורגל אחת על השנייה, כשאתה שם אתה כבר לא יודע מה לעשות, חמישייה, שישייה ,שמינייה, הכל מרגיש אותו דבר, מרגיש כמו היום הכי גרוע בקריירה, מרגיש כמו האסון הקבוצתי הכי גדול, הטרגדיה, רק שזה ייגמר כבר.
רק שתהיה חמלה ורחמים, אתם שואל את עצמך "הם אמורים ללחוץ ידיים ולהחליף חולצות בסוף המשחק, זה הערך הספורטיבי של כדורגל, לא?" ואתה לא מבין, הרי בשלב הזו אמורות לשחק שמונת הקבוצות הטובות ביבשת, אז איך ייתכן שהפערים עצומים ולא ניתנים לסגירה? אפשר להסתכל ולראות שני קצוות של אימפריות כדורגל.
הראשונה בימיה היפים ביותר, בטרבל האחרון שהכדורגל האירופאי ראה, עם אחד המאמנים הטובים באירופה כיום, שקצת יצא מתודעת הקבוצות כי הוא כ"כ טוב שנבחר לאמן את הנבחרת של המדינה שלו, האנסי פליק.
עם רוברט לבנדובסקי בעונה הכי טובה שלו בקריירה, עם תומאס מולר הבלתי נגמר, עם מנואל נוייר שחוזר לשיאו אחרי שעונות קודם הרבה להיפצע, המכונה המשומנת של פליק עם קמפיין ללא רחמים שכלל 0:7 על טוטנהאם ו־0:4 על צ'לסי, פשוט קבוצה רצחנית.
מהצד השני, ברצלונה המרוסקת, עם מאמן זמני, שהוא היה אמור להיות פלסטר לפצע אחר, פצע מנטלי שהשאיר מאמן גדול שזכה בשני אליפויות קלילות, מאמן שלמעשה במשך 90% מהקדנציה שלו הוביל את הטבלה, אך באלופות, האדישות שלו, החוסר מעורבות, אותן הבעות הפנים שהיו לו בלי קשר לתוצאה, זה שהוא האנטיתזה של לוצ'ו אנריקה, זה שהצהיר אחרי שהפסיד 4:0 לפריז שאם הם כבשו ארבעה שערים, ברצלונה יכולה לכבוש שישה – וכך היה. אז וואלוורדה עזב אך השאיר בקבוצה שלו את הבעיה המנטלית, שחקני מפתח כמו טר-שטגן וג'ורדי אלבה היו שקועים עדיין בטראומת אנפילד של שנה קודם, ושל רומא שנה קודם, בתוך כל הכאוס וההיעדר מנטליות, הקטאלנים באמת האמינו שזה אפשרי, הפעם אין גומלין, זה 90 דק' של הכל או כלום.
השחקנים שהקהל רצה לראות אנסו פאטי וריקי פוץ' (השחקנים המובילים של קבוצת המילואים) נסעו במיוחד עם הקבוצה לליסבון והחמיצו את פלייאוף הליגה השנייה שהתרחש באותם ימים, שבהיעדרם לא השכילה קבוצת המילואים לנצח ונתקעה בין הפטיש לסדן ולעוד עונות שבהם היהלומים של ברצלונה יתקשו לנצנץ בקבוצה הראשונה כי הפער בין הליגה השלישית לראשונה עצום.
אותו מפגש שהפגיש בין שני שוערי העשור של גרמניה, האחד שהוא הפנים של הנבחרת, הקפטן שלה שזכה איתה בגביע העולם, ואילו השני שזכה עם ברצלונה בליגת האלופות ולפרקים בקריירה נקרא "מסי עם כפפות" בשנתיים שקדמו למפגש הזה על אף היותו של נוייר קונצנזוס גרמני היו קולות שקראו לתת לטר-שטגן את אפודת ההרכב אך נבלמו לא פעם ולא פעמיים בלחצים מצד המועדון הגרמני המוביל, השוער שגדל במנשגלדבך כבר הבין שיצטרך לחכות לפרישתו של נוייר הגדול בכדי לרשת את מקומו, ואותו משחק בין ברצלונה לבאיירן הפגיש בין שניהם, שני שוערים מהטופ העולמי, במשחק שכל גרמניה תצפה בו, טר-שטגן ידע שעליו לשים מאחוריו את הטראומות מליגת האלופות ולהתעלות בקלאץ'-טיים בדיוק כפי שעשה בזכייה האחרונה של בברצלונה, בחצי הגמר, נגד אותה באיירן מינכן של רוברט לבנדובסקי ומנואל נוייר.
המשחק החל ומההתחלה היה ניתן לראות עד כמה פערי הרמות גדולים, תוסיפו לזה את ההיעדר המנטליות והטראומה שלא צריך יותר משער מוקדם אחד כדי להעיר אותה ותקבלו חגיגה חד צדדית של כדורגל. הגרמנים התעללו בברצלונה שעוד הספיקו להשוות בתחילת המשחק ולפגוש את הקורה דקה אחר-כך, מאותו רגע באיירן החלה לרוץ, ובמחצית השנייה שנפתחה עם שער מצמק של ברצלונה, באיירן החלה להגביר הילוך ולא לעצור לרגע, התמונות האלו של מולר וקימיך צורחים וחוגגים את השער השישי, והשביעי, והשמיני, שאותו קוטיניו שהיה מושאל מברצלונה כי לא הצליח שם נראה פשוט מדהים מולם וכובש פעמיים היה עוד סכין חדה שתקעו בבטן של המועדון הקטלוני. והדבר שהכי כואב עם שריקת הסיום, הוא השתיקה והבושה. אין לעג, יש נחמה, זה כבר לא תראו איך הפסדתם יא לוזרים, "מה לכל הרוחות קורה לברצלונה?! מה קורה שם?"
קצת יותר משנתיים אחרי, ברצלונה כבר הספיקה להיפרד מהכוכב הכי גדול שלה בכל הזמנים, והמאמן שעמד על הקווים באותו משחק מדובר פוטר כבר בטיסה חזרה מליסבון, באיירן מינכן נמצאת גם כן במגמת ירידה, לאחר שנאלצה למכור את הכוכב הגדול שלה רוברט לבנדובסקי לאותה ברצלונה שהיא פירקה, אחרי שהכוכב הגדול של המועדון הבווארי פילל והתחנן לעבור ללבוש את מדי הבלאוגרנה, רק כי הוא יודע ששם התהילה שלו תהיה יותר גדולה, רק כי הוא מרגיש מוכן ומזומן לאתגר חדש.
רצה הגורל ואיך לא, אותן קבוצות יפגשו אחת את השנייה בבית, ברצלונה החדשה בהנהגת צ'אבי ועם ניהול רכש גאוני של מתאו אלאמן, עם סגל שאפשר לחלום איתו הכי גבוה שיש, ועם רק שלושה שחקנים בהרכב ששיחקו אותה טראומה (טר-שטגן ,בוסקטס ופרנקי דה יונג) מאידך באיירן שממשיכה לחיות במציאות ללא אתגרים בזירה המקומית ועם אותן השאיפות של לזכות בליגת האלופות, עם המחליף החדש של לבנדובסקי – סדיו מאנה שגדול ככל שיהיה, עדיין לא מצליח למלא את החלל הריק של לבנדובסקי וניכר לעין שחסרה לבוואריים את הקילריות שאפיינה אותם ב8 שנים האחרונות עם אותו לבנדובסקי.
ב־2015, שנתיים אחרי צמד ההפסדים 4:0 ו־3:0 לבאיירן מינכן ברצלונה נאלצה להתמודד עם הפחד הגדול שלה, עם הקבוצה שלא מרחמת עליה ולא עושה לה טיפת כבוד, כי הדרך אל התארים עוברת בטראומות ישנות, הדרך אל התארים היא כברת דרך של התמודדות והתעלות אישית ברגע האמת, היא עוברת בשניות ההם שאתה מסתכל לטראומה הכי גדולה מול העיניים ואומר לה – אני חזק! אני הכי חזק שיש.
פתיחת העונה של ברצלונה עד כה פנטסטית, רצף ניצחונות משכנעים אבל היום, היום זה המבחן האמיתי הכי גדול שלה, זה המבחן בשביל כישרונות העתיד כמו פדרי וגאבי, זה המבחן של המנהיגים החדשים בהגנה להוכיח שהיום הקבוצה הקטלאנית חסינה מפגיעות וטראומות, ושגם שער מוקדם לא יעורר אצלה את טראומות העבר. זה מבחן גדול בשביל דה-יונג שרק במזל נשאר במועדון אחרי שעמד על הרגליים האחוריות והתעקש לא לעבור למנצ'סטר יונייטד שהייתה משוועת להחתים אותו בכל מחיר, לראות שהוא מספיק טוב להתמודד, שעברו מים בנהר מאותו משחק והיום הוא קשר ברמות הכי גבוהות שיש, זה מבחן בשביל שחקני ההתקפה דמבלה, ראפינייה ולבנדובסקי שהקבוצה שמה את כל הביצים שלה בסל שלהם בכדי ליצור קבוצה מפלצתית, דמבלה שלא ויתרו עליו למרות כל הסאגות איתו, ראפינייה שהיו מוכנים להשקיע עליהם סכום של 58 מיליון, ולבנדובסקי שנלחמו להביא אותו בכל מחיר, מבלי להסתכל על הגיל אלא רק על התפוקה ועל המקצוענות של הענק הפולני.
זה מבחן ענק עבור כל ה-11 שיפתחו היום, אבל בעיקר זה המבחן הכי גדול של השוער, טר-שטגן שמאז אותו הפסד נגד באיירן כבר לא היה אותו שוער ובטח לא זה שרצו שיקבל את אפודת השוער הראשונה של המאנשפט, מאז הוא היה שקוע בטראומה רצינית שגרמה לו לאבד מהאינסטינקטים שלו, פציעות שלא הצליחו להתגבר עליהן וכבר רבים בתקשורת הספרדית החלו לתהות, האם הוא צריך להישאר השוער הראשון של ברצלונה? האם זה נכון לברצלונה להחזיק שוער שחווה כזו טראומה בזמן שלחבר'ה ממדריד יש את השוער שנמצא בכושר הכי טוב באירופה? במועדון לא נתנו לתקשורת להדהד ונתנו בשוער הגרמני את מלוא האמון, גם כששחקנים כמו דה יונג היו על המדף לרגע המועדון לא חשב לשים תג מחיר על השוער שלו, צ'אבי וההנהלה האמינו בשוער שפתח את העונה מצוין ומתחיל להיראות כמו אותו אייר-שטגן שהכרנו, אבל האם הוא באמת חזר לעצמו? בשביל זה הוא יצטרך להתמודד היום עם הטראומה הכי גדולה שלו, מול הנמסיס הכי גדול שלו, להסתכל לו בלבן של העיניים ולתת את אותה התצוגה שנתן ב-2015, רק כדי לתת מסר לקראת המונדיאל, רק כדי להוכיח לארץ מולדתו שהוא מספיק טוב כדי לקבל את הצ'אנס.
כדי לזכות בתארים, צריך לנצח אלופים, צריך לנצח את אלו שהורידו אותך, צריך להתמודד עם כל הפחדים כדי ליצור קבוצה שלא ניתנת לעצירה, וזה בדיוק החזון של החבר'ה מברצלונה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
