בסוף השבוע יצא לי לפגוש אוהדת ותיקה ושרופה של מכבי חיפה, שהלכה לישון עצבנית אחרי ההפסד באלוף האלופים וסובלת מצרידות בארבע דרגות שונות, אחת לכל שער מול אולימפיאקוס. מצד אחד, היא אוהבת את עומר אצילי כשחקן. מצד שני, ממילא היה לה קשה עם החתמתו אחרי שהסתבך בפרשת "הכדורגלנים והקטינות", והציטוטים מההתכתבות עם דור מיכה החליאו אותה. מצד שלישי, הפוסט שפירסם באינסטגרם שלשום, שבו כתב בין השאר: "אני זה שטעיתי ואני מתחרט ומתנצל על הכל, למדתי את הלקח ואני רק רוצה להמשיך בחיי" - הצליח לגרום לה לחשוב שוב.
היא מייצגת חלק גדול מאוד בקהל הישראלי. ישנם אוהדי מכבי חיפה והפועל באר-שבע שהשאירו את הפרשה מאחוריהם בהתאם לקו של המועדונים; רבים אחרים מחקו את אצילי ומיכה עוד לפני הפרסומים האחרונים; והרוב הם אלו שקצת מבולבלים - המשטרה מצאה שהם לא אשמים, אבל הסיפור מכוער, אבל מגיע להם סיכוי להשאיר הכל מאחור, אבל אנחנו לא יכולים לעודד את מי שמתנהג כך. לכל אחד מצפון אישי, שלפעמים לא מצליח להחליט לאן ללכת. במקרים כאלו הוא זקוק למצפון ציבורי, איתות כלשהו מצד דמות סמכותית שעוזר לעשות סדר בראש ומבהיר איך נוהגים האנשים שהאחריות אצלם בידיים.
יעקב שחר ואלונה ברקת - אתם האנשים האלה. לא מוניתם בצו אלוהי להיות קול המוסר ולא זכיתם בריאליטי "שיפוטיות ממבט ראשון", הידוע כ"שיפוטמי". אבל יש לכם אפשרות להכתיב את הטון להתנהגות ראויה מתוקף תפקידכם. בהנחה המפחידה שאצילי ומיכה לא לבד ושכדורגלנים נוספים מחשיבים זאת לבילוי - ופשוט לא נתפסו - ההכרח הוא לא להעניק הזדמנות שנייה אלא להפוך אותם לדוגמה.
לא צריך לזרוק אותם מרחפן למכתש רמון או להרחיק אותם לצמיתות מכדורגל, אבל הטופ של הענף יכול להפנות להם עורף - כפי שככל הנראה תנהג נבחרת ישראל. גם אם יצאו מזה ללא אשמה, הם אשמים בהנצחת תרבות מכוערת. זאת שמרוב שיעמום שולחת שחקנים לבילוי מגעיל וילדותי, ומתפתחת לכך שבארץ היציעים מלאים בשירים מזוויעים על אונס. הם לא המציאו אותה, אבל הגזימו בה. תרבות ערסית שבה כוח, פרסום, זלזול בנשים והרגשה שבכדורגל הכל מותר יוצרת מקרים כאלה. ויתור על שניהם יעיד על כך שיש בקבוצות אנשים שמבינים שגם אם מעשה כלשהו אינו פלילי, זה לא אומר שהוא בסדר ושאין לו השלכות.
ויותר מכל, יעקב ואלונה, נכנסתם לאזור הדמדומים של האמינות. דרושה תמימות מיוחדת כדי להאמין למיכה שאמר בחקירה כי ב"חוקי" התכוון ל"אם זה חוקי ליהנות ככה", או לסיפורי "האבקה הטבעית" שהפכו לבדיחה - ואני לא מאמין בדיוק באותה המידה לקבוצות שדיברו על מתן הזדמנות שנייה. כששחר אמר אתמול: "אצילי של היום שונה מאצילי שהגיע אלינו. אני שמח שהוא איתנו ותורם לנו מכישרונו ושותף להצלחותינו", רציתי לצרוח: זה לא מפעל חיים של עבודה סוציאלית, אתם פשוט רוצים תארים.
בארגנטינה חיות כבר יותר משנה הבנות של פדרו גלבאן. שתי הגדולות, התאומות, היו ישראליות לחלוטין. הכירו רק את המדינה, דיברו עברית טובה יותר מאשר ספרדית, שרו עם כל החברים בכיתה על חגי תשרי. אבל היה קל מאוד לבעוט אותן לארץ חדשה שכמעט לא הכירו. מה לעשות? את פדרו, בניגוד למיגל ויטור (ששהה לעומתו בארץ שבריר שנייה), לא היו צריכים בנבחרת.
זו אותה תועלתנות ששחר וברקת מבטאים במקרה הזה. אלו שחקנים יותר מדי חשובים, במיוחד אצילי, מכדי שהבוסים ייצאו מהמחבוא של "המשטרה החליטה" ויבצעו צעד אמיץ יותר. אבל גם מי שמציג חדשנות כלפי חוץ מלכלך את הידיים בתרבות הכדורגל הישראלית מעוררת הבחילה.
