גדי צברי משחזר את נתיב הבריחה שלו במינכן
(צילום: זאב אברהמי)
כמו רץ 400 מטר שמסיים את הריצה בדיוק במקום שבו התחיל אותה, כך הגיעו השבוע ביום שני בערב, אחרי שני הטקסים הרשמיים, שלושת האוטובוסים ופרקו את משפחות הקורבנות ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. שם גרו המאמנים והספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972, שם התחילה החטיפה וההשתלטות של המחבלים מארגון "ספטמבר השחור". שם נרצחו משה ויינברג ויוסף רומנו.
בדרך כלל ריצת 400, אולי הריצה הכי קשה שיש, נמשכת 40 וקצת שניות, אבל לארבעה מהנוכחים לקח 50 שנה ו-17 שעות כדי לחזור יחד עם משפחות הקורבנות לבניין שבו ישנו עם חבריהם והצליחו להימלט מגורלם.
9 צפייה בגלריה
בחזרה לקונולי 31. מימין לשמאל: יהודה וינשטיין, גד צברי, שאול לדני, זליג שטורך
(צילום: זאב אברהמי)
9 צפייה בגלריה
תמונותיהם של קורבנות הטבח מוצגות בטקס לזכר י"א החללים, שנערך השבוע במינכן
(צילום: EPA)
הם עמדו שם קצת אאוטסיידרים. מחכים-מצפים-מקווים שמישהו ישאל אותם מה קרה בשניות האחרונות. איך הצליחו להימלט. מה היו המלים האחרונות של יקיריהם. גם פה התעלמו מהם. 50 שנה שכל העולם מתעסק בי"א קורבנות הטבח, ולאף אחד לא אכפת מאלו שניצלו. להפך, לפעמים אפילו מופנית אליהם אצבע מאשימה על שהעזו לשרוד. חלק מהניצולים כבר מתו. האחרים מבקשים שישמעו אותם, לפני שלא יהיה מי שיספר מעדות ראשונה מה קרה שם.
הנה הסיפורים של שלושה מהם. מה קרה להם באותו לילה ואיך אסון מינכן השפיע על חייהם.
גד צברי: "יש לי זכות שנשארתי בחיים, אבל אני חי-מת"
מתאבק | היום: בן 78 | במינכן: בן 28 | הניצול היחיד מדירה מספר 3
9 צפייה בגלריה
"הבריחה הזו הרסה לי את החיים". גד צברי מחוץ לדירה ברחוב קונולי, השבוע
(צילום: זאב אברהמי)
"בערב הטבח הלכנו להצגה 'כנר על הגג' עם שמואל רודנסקי. חגגנו איתו עד אחת בלילה, ואז חזרנו ביחד לכפר האולימפי. אני ישנתי בכניסה שלוש בקומה השנייה עם המשקולן דוד ברגר. מולנו המתאבקים מרק סלבין ואליעזר חלפין ולמטה מרימי המשקולות יוסף רומנו וזאב פרידמן.
"המחבלים לקחו בשבי את כל מי שהיה בכניסה 1, חוץ ממאמן המשקולות טוביה סוקולסקי שברח מהחלון מאחורה. אני חושב ששופט ההיאבקות יוסף גוטפרוינד החזיק את הדלת עם כל המשקל שלו וצעק לכולם שיש טרוריסטים ערבים והם צריכים לברוח. אני זוכר ששמעתי פיצוץ וחשבתי שזו עוד מדינה חוגגת מדליה.
"אחרי חצי שעה שמעתי קולות במסדרון וחשבתי שהמאמן בא להעיר אותנו. אני פותח את הדלת, צועד מטר – ובום, אני מול עיסא (המחבל מוחמד מסאלחה, שגם ניהל את המו"מ עם כוחות הביטחון הגרמניים). הוא החזיק בסלבין ובחלפין. כשהוא קלט אותי, הוא שלח אותם אליי. ברגר עשה אותה טעות כמוני ונלכד. ואז עיסא פקד עלינו לרדת למטה. באותו שלב אני לא חושב על כלום, אפאתיות גמורה. רק מקבל פקודות ועושה. שבוי.
9 צפייה בגלריה
"אני פותח את הדלת, צועד מטר – ובום, אני מולו". המחבל עיסא (מוחמד מסאלחה) בזמן המו"מ עם השלטונות הגרמניים
(צילום: AP)
"היינו שבעה על חמישה מחבלים, וברגר אמר: 'חבר'ה, בואו נסתער. אין לנו מה להפסיד'. אחד המחבלים הבין אותו, וכיוון שאני הייתי הכי קרוב למחבלים - הוא ישר שם לי את הקנה במותן ואמר לי לנוע לכיוון כניסה 1 ולרדת למטה.
"המחבלים נשארו למעלה, ורק בסוף המדרגות אני רואה את המחבל עם הכובע גרב, והוא אומר לי להמשיך ללכת ושוב דקר אותי במותן עם הקנה. לא יכולתי לסבול את זה. לא חשבתי על בריחה עד שהוא שם לי את הקנה בבטן והתחיל לצווח עלי. הסטתי את הקנה ובפסיעה אחת הייתי בחוץ. התחלתי לרוץ זיגזג. הוא ירה אחריי, אבל לא היה יכול לרדוף, כי כל השבויים האחרים עדיין היו שם.
"לא היה אכפת לי אם הוא יפגע בי או לא. קפצתי מעל הגדר, ואחרי עשרים מטר נכנסתי לבית. אין עליי כלום חוץ מתחתונים. אני מסביר לשני גברים שם באנגלית מי אני ומה קרה, והם צוחקים עליי. כשהסברתי להם שאני מתאבק הם התפוצצו מצחוק, בגלל שאני קטן. ראיתי שיש להם עוד חבר בחוץ. לקחתי אותו עד לגדר ואמרתי לו: 'ישראלים, מחבלים פלסטינאים, ואני ברחתי'.
גד צברי: "הגענו השבוע לבניין קונולי 31, ואז בן משפחה של אחד הנרצחים נעמד ומתחיל לספר את הסיפור. הוא רואה אותי שאני עומד שלושה מטרים לידו. אני הייתי שם. זה קרה לי. והוא לא קורא לי לספר את הסיפור. לא סופרים אותנו הניצולים"
"הוא לקח אותי פנימה. התברר שזה היה צוות אמריקאי של CBS. קראו למשטרה, שנתנה לי בגדים וחקרה אותי חמש שעות. ואז החזירו אותי לבניין של המנהלה בכפר האולימפי. כבר ידענו אז שוויינברג נרצח וזרקו אותו מקדימה כדי לאיים על הגרמנים שלא יפרצו פנימה. לא ידענו עדיין שרומנו שתת למוות בחדרו.
"מעולם לא יצאתי ממינכן. שנתיים ברציפות הייתי על ואליום. לא הייתי רגוע. אחרי שנתיים, הרופא רצה לשלוח אותי לאברבנאל, וככה גמרתי עם הוואליום".
לפחות הסוף טוב.
"לא, עברתי לאלכוהול. כל יום עולה למיטה אולי שעה-שעתיים. לא כדי לישון, אלא רק בגלל שעייף. ככה עד היום. לפני המקרה הייתי ישן טוב מאוד. אני כל יום חושב עליו. שותה וחושב. זה חלק ממחזור הדם שלי, עד המוות. יש לי זכות שנשארתי בחיים, אבל אני משלם מחיר כבד על זה ששרדתי. הייתי סדר דפוס, הפסקתי עם העבודה. אימנתי נוער של חירשים-אילמים וזה קצת הרגיע אותי. שכחתי את הצרות. נלחמתי ביריב במקום נגד עצמי. גולדה מאיר גנבה אותי. היא קיבלה כסף ונתנה אותו רק לקורבנות".
אתה מרגיש אאוטסיידר גם פה בטקס?
"בטח. גם פה אף אחד לא סופר אותי. הגענו היום לבניין קונולי 31, ואז בן משפחה של אחד הנרצחים נעמד ומתחיל לספר את הסיפור. הוא רואה אותי שאני עומד שלושה מטרים לידו. אני הייתי שם. זה קרה לי. והוא לא קורא לי לספר את הסיפור. לא סופרים אותנו הניצולים".
כאילו שיש טרוניה על זה שאתם העזתם להינצל, לחיות.
"כן, אנחנו מקלקלים להם את המסיבה. את האבל. ביקרתי את כל המשפחות, ואחת מהן אמרה לי: 'אני מקנאה בך שאתה חי'. ואז ניתקתי קשר. הבנתי מה אני בשבילם. מה אני מזכיר להם. המשפחות דוחות אותי. זה מבאס, אבל החיים שלי זה באסה. אני חי-מת. חי-מת. 50 שנה הם איתי. המתים, המחבלים. אני עוד מעט בן 80, שום דבר כבר לא יכול לתקן כלום. הבריחה הזו הרסה לי את החיים. אם הייתי מת, החיים שלי היו יותר טובים".
שאול לדני: "החוקר הגרמני אמר לי: 'למה שלא תדאג לעסקים שלך?'"
הלך | היום: בן 86 | במינכן: בן 36 | נמלט מדירה מספר 2
9 צפייה בגלריה
"חשבו שאני מת, היו ספורטאים שעמדו דום לזכרי". שאול לדני ברחוב קונולי
(צילום: זאב אברהמי)
לדני יושב בלובי של בית המלון, לבוש באותו ז'קט שלבש בטקס הפתיחה ב-1972. אחרי הרבה ריאיונות, כולל לצוות של ESPN שעוקב אחריו לכל מקום. השעה 23.00.
"הלכנו ל"כנר על הגג" עם רודנסקי. עלינו מאחורי הפרגוד, וזה היה הצילום האחרון של כמה מאיתנו. חזרנו בסביבות חצות במצב רוח מעולה. זה היה אחרי התחרות שלי ואחרי שכל יום התאמנתי 80 קילומטר בהליכה. זה היה היום הראשון שראיתי את שאר חברי המשלחת. כשחזרנו, משה ויינברג ביקש שאשאיל לו את השעון המעורר שלי. אמרתי שאני הולך לארוחת לילה בקנטינה של הכפר ואז אתן לו. הוא היה בכניסה 1 בקומה התחתונה. הבאתי לו את השעון באחת בלילה, והוא ביקש שאכוון את זה לחמש וחצי בבוקר, כי הוא צריך לקחת את מרק סלבין לשקילה.
"נכנסתי לחדר שלי בכניסה שתיים, התחלתי לגזור קטעי עיתון עליי. זכרתי שכתבו שם ש'שאול לדני דורך על אדמה מוכרת', כי שרדתי את השואה ביוגוסלביה, בהונגריה ובברגן בלזן. הלכתי לישון בשלוש, ומאחר שהייתי קצין בתותחנים, שום רעש לא הפריע לי לישון. בשעה שש הקלע זליג שטורך נוגע לי בכתף, אומר 'ערבים הרגו את מוני', ונעלם.
"אני מתיישב על המיטה. שם בגדים על הפיג'מה, פותח את הדלת פנימה ורואה שבכניסה לבניין אחד עומד עיסא עם הכובע, אולי שלושה מטרים מימיני. הוא מדבר עם ארבעה מהשומרים. הם מבקשים ש'הצלב האדום' ייכנס, והוא מסרב. שומרת אחת אומרת לו: 'תהיה הומני'. ועיסא עונה לה: 'היהודים לא אנושיים'. נכנסתי פנימה לחדר והלכתי לשירותים.
שאול לדני: "כשהקימו את האנדרטה בכפר האולימפי ורציתי לבוא, שמו לי רגל. אמרו שזה רק למשפחות, אבל הזמינו את אסתר רוט-שחמורוב ומנעו ממני לקבל את ההזמנה, למרות שמאוד רציתי לבוא. לפני שנה ביקשתי להניח זר על האנדרטה בישראל בשם הניצולים. אישרו ואז התנגדו"
"עליתי במדרגות הלולייניות לחדר הקדמי למעלה, וכל חמשת השותפים שלי מכניסה 2 לבושים. אני שואל מה קרה, וזליג מסיט את הווילון, מצביע עם האצבע ואומר: 'הכתם הכהה זה הדם של מוני. קודם הגווייה שלו הייתה שם'.
"אנחנו מחליטים להסתלק. יורדים למטה לקומה הראשונה. הסייף יהודה וינשטיין מסיט את דלת ההזזה ומתחיל לרוץ בזיגזג דרך מרפסת הגינה והדשא המשופע. אחרי שכולם בורחים, אני מחליט ללכת דרך המרפסות לכניסה חמש, להזהיר את ראש המשלחת שמואל ללקין. כשהגעתי, הוא אמר שהוא כבר יודע.
"פתאום גם וינשטיין הופיע בבניין, להזהיר את ללקין. ברחנו, וכבר היו שם שוטרים חמושים שלקחו אותנו לחקירה. ואז גד צברי הופיע והתחיל לספר את הסיפור שלו. הוא היה מרוגש והיה לו ממש קשה, אבל הוא היה הראשון שברח והראשון שהזהיר את הרשויות לגבי מה שקורה.
"אחרי ששמעתי את גדי, נכנסתי לחדר החקירות ואמרתי שאני חושב שהם רוצים לקחת את כולם במכונית לאנשהו. החוקר הגרמני ענה: למה שלא תדאג לעסקים שלך?'. יצאתי מחדר החקירות, הלכתי למשלחת ההליכה האמריקאית וביקשתי מהם כלי גילוח".
כאילו שאין חטיפה. אתה הולך לשירותים, להתגלח.
"במינכן הייתי בן 36, מרצה באוניברסיטה, קצין בצבא אחרי כמה מלחמות, כולל הגעה לישראל באמצע דוקטורט באוניברסיטת קולומביה כדי להצטרף ביום השני של מלחמת ששת הימים בסיני. ראיתי כבר הרבה דברים, כולל השואה. אני לא פחדן. רגוע.
9 צפייה בגלריה
"ללקין נכנס שוב ואומר שהייתה טעות, שפעולת החילוץ נכשלה וכולם מתו". המסוק השרוף אחרי ניסיון החילוץ הכושל
(צילום: AFP)
"בינתיים יודעים שרק מוני נהרג ושיוסף פצוע, ושכל בני הערובה נמצאים עם הטרוריסטים בכניסה 1. אחרי חצות שומעים ברדיו שכולם בריאים והלכנו לישון בקומה 12 בבניין מטה הכפר האולימפי. למחרת בחמש-שש בבוקר שמענו שכולם מתים. זה היה קשה. אחרים בכו. אני לא בוכה אף פעם. גם לא הכרתי אף אחד באופן מיוחד, בקושי נפגשנו רק לפני שנסענו כמשלחת.
"ביום הראשון אחרי המתקפה, השם שלי לא הופיע ברשימת הניצולים. אז היו הלכים אמריקאים, דנים ונורבגים שעמדו דום לזכרי. העיתון 'פוליטיקן' בדנמרק כתב עליי הספד, וב'סודדויטשה צייטונג' הגרמני הייתה כותרת: 'פעם שנייה המזל לא שיחק לשאול לדני על אדמת גרמניה'. מישהי בעבודה של אשתי במכון ויצמן הגיעה אליה ואמרה לה שיש פרסום על הניצולים ושהשם שלי לא נמצא שם.
"במשך שנים חשבתי שזה היה מזל שדילגו על הדירה שלנו. לקח לי יותר מעשור עד שלילה אחד התעוררתי והגעתי למסקנה שזה לא היה מזל, אלא ממש מתוכנן. אני משוכנע בזה. הם היו צריכים מודיעין לפעולה שלהם. כל אחד היה יכול לקבל מפה של הכפר האולימפי, ועל כל אחת מדלתות הכניסה הודבקה פתקה עם שמות הדיירים, המארגנים, בפעם הראשונה בתולדות האולימפיאדות, סיפקו מערכת מידע ממוחשבת על כל ספורטאי, מה הוא עושה והיכן הוא מתגורר. הם ראו שבדירה מספר 2 יש קלעים. טרוריסט אחד עבד בבנייה של הכפר, ואחר עבד במחלקת התכנון של הכפר האולימפי. והוא ידע שלקלעים היה מותר לקחת את הרובים ואת התחמושת לחדרים. הם לא רצו לפגוש התנגדות מזוינת.
"אין לי אמוציות. לא רק פה, אלא בכל מקרה. השואה חישלה אותי. הופצצתי בגיל חמש בעודי במרתף בחדר הכביסה בבית שלנו. אנשים מתו לידי. ההתנתקות מהאמוציות קרתה, היא לא הייתה לוגית. היא קרתה אחרי שבגיל שמונה ניתקו אותי מההורים שלי ושמו אותי במנזר, והייתי צריך להחביא את יהדותי, עד שהתחילו ההפצצות ואמא שלי החליטה שעדיף כבר למות ביחד. הייתי רעב, הייתי בגטו. השואה עיצבה את האופי שלי. הפכה אותי לאתאיסט יהודי גאה. אחרי השואה, מינכן היה עוד אירוע בדרך חיי. שנה אחרי זה כבר הפסקתי שנת שבתון ראשונה שלי בניו-יורק, קניתי כרטיס טיסה על חשבוני וחזרתי למלחמת יום כיפור".
אתה מרגיש פה אאוטסיידר?
"אני חלק. מבין שזה אירוע מרגש, אבל זה לא מרגש אותי. אני יודע שהקלע הנרי הרשקוביץ אמר למשפחות שלדעתו הן מצטערות שגם הוא לא מת. אני לא הרגשתי ככה, גם לא מהמשפחות. הרגשתי כמה פעמים עוינות מהמשפחות, היו כמה ריבים, אבל לא בהשתתפותי. חלק מהניצולים הרגישו שגם הם נפגעו, בעיקר נפשית, שהם חטפו טראומה. שגם להם מגיע פיצוי מופחת.
"לפני שלוש או ארבע שנים, כשהקימו את האנדרטה בכפר האולימפי ורציתי לבוא, שמו לי רגל. אמרו שזה רק למשפחות, אבל הזמינו את אסתר רוט-שחמורוב ומנעו ממני לקבל את ההזמנה, למרות שמאוד רציתי לבוא. לפני שנה ביקשתי להניח זר על האנדרטה בישראל בשם הניצולים. אישרו ואז התנגדו. מה שבאמת מפריע לי זה שמציגים אותי בכל מיני מקומות לא כשיאן העולמי ב-50 מייל, אלא כניצול במינכן. ככה אני בתודעה ובתהודה של העולם".
אתה מדבר על אירוע בינלאומי שכולם מכירים ומדברים עליו, ובך הוא לא נוגע.
"אין שום השפעה רגשית או התנהגותית. ההשפעה היחידה אולי היא שאני הבנתי שאני לא שונא ערבים, אבל אני גם לא אוהב אותם. שאנחנו צריכים להיפרד".
יהודה וינשטיין: "לקחתי נשימה ודפקתי ספרינט"
סייף | היום: בן 67 | במינכן: בן 17 (צעיר הספורטאים במשלחת) | נמלט מדירה מספר 2
9 צפייה בגלריה
"אני מרגיש שייך, אבל הטקסים וההתנהלות הם סביב ההרוגים, בצדק". יהודה וינשטיין מחוץ לדירה שממנה הצליח להימלט
(צילום: פרטי)
"לא הלכתי להצגה, כי כבר ראיתי אותה בארץ. הסתובבתי קצת בכפר וחזרתי לחדר ב-21:00, קראתי ספר והלכתי לישון ב-23:30. אני ודן אלון, שני הסייפים, בכניסה מספר 2 מאחורה. שנינו הגענו למינכן למחנה אימון כמה שבועות לפני המשחקים. המארגנים לקחו אותנו לבית דירות, שאלו אותנו איזה חדר נרצה, והחלטנו על כניסה 2.
"בארבע וחצי אני שומע שתי נקישות ושנינו מתעוררים. דן אמר שאלו הנקישות של הכפכפים של המשלחת הקוריאנית מעלינו. שתיתי וחזרתי לישון. אחרי עשרים דקות זליג שטורך מגיע ואומר: 'יש מחבלים בבניין, הרגו את מוני ויינברג'. שטורך והרשקוביץ ישנו מולנו בקומה השנייה. השחיין אברהם מלמד ושאול לדני למטה. הוצאתי את הראש החוצה, וראיתי אחד עם כובע בוקרים שחור ואחד עם אפור, וההוא למטה מדבר עם השוטרים. הסתכלתי למטה וראיתי שלולית דם מאוד גדולה, זה הדם של ויינברג שכבר פונה.
"המחבל היה שלושה מטרים ממני. נכנסתי פנימה ואמרתי לזליג שיירה בו. זליג סירב בטענה שאולי יש בני ערובה. בדיעבד הוא צדק. התחלנו לדסקס אם נשארים ואז אולי מוצאים אותנו, או שלוקחים סיכון ובורחים מאחורה – אולי יש שם מחבל שיכול לרסס אותנו. אני הייתי בעד לצאת. הייתי בן 17. התנדבתי לרוץ ולעבור את קיר ההפרדה בין החצרות. היה כבר אור יום, והחלטנו שאם אני שורד ואין אף טרוריסט בדרך, אני נותן להם סימן לרוץ.
"אני פוחד. מנסה להרגיע את רגל ימין שלי שלא תרעד. לקחתי נשימה ודפקתי ספרינט. ראיתי שאין שם אף אחד וסימנתי להם לרוץ. כשרצתי, הייתה תחושה שאני חשוף ושהולכים לירות בי בשיפולי הגב. לא יכול להסביר את זה. אוטוטו פוגע בי כדור. רצתי לשמואל ללקין בכניסה 5 להודיע לו, אבל הוא כבר ידע. רצנו כולנו לקצה, ושם היה שוטר שהוביל אותנו למשטרה. ואז הגיע גד צברי וסיפר את הסיפור שלו. ואחריו הגיע טוביה סוקולסקי שברח ראשון וסיפר על גוטפרוינד שחסם את הדלת וצעק לכולם לברוח כי יש התקפת מחבלים.
"אחרי כמה שעות הלכתי למרכזיית טלפונים והתקשרתי הביתה. אמא שלי ענתה בהלם, כי מתברר שבתקשורת הודיעו שנהרגתי. ביקשתי שתגיד לרחלי, שהייתה אז החברה שלי והיום היא אשתי, שאני חי. בכל פעם שאני צריך לספר את הסיפור על מה שהיה אני חוזר למכתב שכתבתי לרחלי באותם רגעים, מכתב בן ארבעה עמודים שמפרט בדיוק מה עובר עליי נפשית ופיזית בכל דקה ודקה שם.
"בצהריים העבירו אותנו לבניין גבוה. חיכינו שם, וב-11 בלילה הגיעו שני מסוקים שנחתו מתחת לבניין שבו גרנו, ואוטובוס או שניים שבהם הגיעו בני הערובה קשורים. לא הבנתי למה אף אחד לא יורה במחבלים, אבל אני מסתכל על זה מקומה 12 וחושב שזה הולך להיגמר בטוב.
"אחרי שעה ללקין נכנס ואומר שהייתה פעולת חילוץ, וכולם ניצלו. הייתה שמחה גדולה, וחלקנו חיכינו שם, אולי לראות אותם חוזרים. אחרי שעה וחצי ללקין נכנס שוב ואומר שהייתה טעות, שפעולת החילוץ נכשלה וכולם מתו. כל התרוממות הרוח התחלפה בעצב ובכי.
"אחרי ההחלטה השערורייתית להמשיך באולימפיאדה חזרתי למגורים לאסוף את הדברים. נכנסתי לחדרים היכן שתפסו אותם. זה היה זה מזעזע, מטורף. דברים זרוקים וכתמי דם. ראית שאנשים סבלו שם. לדם היה ריח מתכתי, אופייני למלחמה. אני יכול להריח את הדם הזה עד היום. ניסיתי ולא הצלחתי לתאר לעצמי איך הם סבלו.
"ואז חזרנו הביתה עם הארונות והתפזרנו. ואנחנו, הניצולים, לא התראינו 40 שנה, עד שעשו עלינו סרט. עד אז לא היינו בקשר עם הגורמים הרשמיים. זה היה הסדק הראשון בחומת ההתעלמות. כשהיו מפגשים של כולם, אני לא הייתי מגיע אליהם. אני לא בטוח שהוזמנתי".
למה שלא תרצה להיפגש עם אנשים שיש להם אותו סיפור וגורל כמו שלך.
"חוץ מדן ואנדריי שפיצר לא ממש הכרתי אף אחד עד הנסיעה. בכפר האולימפי לכל אחד יש את העיסוקים והזמן שלו. לא היו יחסי קרבה או ידידות. לאחר מכן כל אחד התכנס בעצמו ובענייניו ובבחירות שלו בחיים. והדבר השלישי הוא שאנחנו נשארנו בחיים, והיו אנשים שהייתה להם עדיפות על פנינו - ובצדק. אני הבנתי זה. הם באמת נפגעו. אנחנו נשארנו לעצמנו, כל אחד ודרך חייו. אני לא מרגיש אשם על זה שנשארתי בחיים, ולא הרגשתי את זה מאחרים".
אתה מרגיש אאוטסיידר?
"אני מרגיש שייך, אבל הטקסים וההתנהלות הם סביב ההרוגים, בצדק. אני מקווה שהיום, אחרי שנים ואחרי ההסכם האחרון, תבוא אתנחתא ורגיעה, ואולי ייתנו לנו הניצולים קצת מקום והכרה בזה שאנחנו חלק מהסיפור. הסיפור שלנו היה חסר.
"כשהיינו עכשיו בכפר האולימפי ביקשו ממני לספר את הסיפור שלי. ואני רואה סביבי את משפחות ההרוגים ששמעו בפעם הראשונה את הסיפור ממי שהיה שם. לא היה פנאי לזה עד עכשיו. צריך מקום והכרה, גם כי היו נזקים היקפיים. ניצולים נשארו עם מטענים קשים מאוד, מועקות פסיכולוגיות, אמרו שהם חלמו את זה וסחבו את זה. היו לפחות שלושה או ארבעה כאלו. לפני עשר שנים נפגשנו בפעם הראשונה ושמענו כל אחד את הסיפור של האחר. וכל הדברים האלו הם ממש חשובים, כי עוד מעט לא יהיו ניצולים שיכולים לספר את זה מעדות ראשונה.
יהודה וינשטיין: "חזרתי למגורים לאסוף את הדברים. נכנסתי לחדרים היכן שתפסו אותם. זה היה זה מזעזע, מטורף. דברים זרוקים וכתמי דם. ראית שאנשים סבלו שם. לדם היה ריח מתכתי, אופייני למלחמה. אני יכול להריח את הדם הזה עד היום"
"החלטתי להתחתן עם רחלי בגיל 21, ואני יודע שזו השפעה של האירוע, הידיעה שאתה יכול למות בכל עת. עוד צומת שבו מינכן השפיעה עליי היה בצבא. רציתי להיות מד"ס ולא טייס, אבל זה לא הסתדר ושלחו אותי לקורס אפסנאים טכני. בסוף הקורס קיבלתי עוד זימון לקורס טייס, סיימתי ועברתי עוד כמה תחנות בבסיסי חימוש וכמדריך טיס, אבל התעקשתי להיות טייס קרב ואני חושב שזה בא ממינכן. רציתי להיות המוביל ולא המובל, הקורבן. כשאתה טייס, אתה הקובע והמחליט, לך יש את הכוח להחליט מי יחיה ומי ימות.
"ב-1979 הציעו לי לנסוע עם המשפחה לשנת אימון בגרמניה כדי להתכונן לאולימפיאדת מוסקבה. הייתי צריך להחליט בין ספורט לבין הקריירה שלי כטייס. בחרתי בטיסה. כמה חודשים לאחר מכן נתנו לי גיחת הפצצה בלבנון, ובתדרוך שלפני אמרו לי שמדובר בארגון של ג'יבריל שתמך ב'ספטמבר השחור'. זו הייתה גיחה מוצלחת. הגיחה הראשונה שלי כטייס פנטום. הפכתי את היוצרות. זו הייתה סגירת מעגל.
"הבחירה היא שלך ואני בחרתי לנהל את חיי אחרת מאחרים, חיים מלאים. לא נתתי לדברים להשפיע על חיי. אני באופן אקטיבי מדחיק ומסיט דברים שצפים. אתה יודע מה היה שם ואתה דואג לדחוק את זה מעליך".
מה המנגנון שיכול לגרום לך להדחיק ולשכוח אירוע עולמי שאתה אחד הגיבורים הגדולים בו?
"אני לא נותן לדברים להשפיע על מהלך חיי, אבל אני רק בן 67. אומרים שאנשים מבוגרים שמדחיקים, בסוף זה צף להם. אז לך תדע, עוד יש לי זמן. אני עוד צעיר. חשוב לי מאוד להדגיש שתמיד הבנתי שהמשפחות של הקורבנות הן הראשונות, אבל אחרי 50 שנה - פשוט תשמעו את הסיפור שלנו לפני שעוד מעט לא יהיה מי שיספר. תכירו בנו. אנחנו היינו כמעט עד השנייה האחרונה עם מי שאיבדתם. אנחנו היחידים שיכולים לספר את הדברים כהווייתם".
* * *
יעל ארד, יו"ר הוועד האולימפי: "הניצולים ממינכן עברו כל אחד ואחת בדרכם אירוע טראומטי נוראי, ולאורך השנים למדנו שכל אחד עדיין מעכל אותו. בדרכו זהו תהליך שנמשך כבר 50 שנה. אנחנו שמחים ומברכים על כך שסוף-סוף המעגלים נסגרים וניתנת גם להם הזדמנות לאחות את הפצעים.
9 צפייה בגלריה
יו"ר הוועד האולימפי יעל ארד עם האלמנות אנקי שפיצר (באמצע) ואילנה רומנו (משמאל) במהלך הטקס במינכן
(צילום: רויטרס)
"אחד הרגעים המצמררים במהלך המסע למינכן היה כשהגענו כולנו, הניצולים עם בני המשפחות והמשלחת כולה, לרחוב קונולי 31, מקום אירוע החטיפה. היה מטלטל לשמוע אותם מתארים את הסיפור מנקודת מבטם. הם היו חלק משמעותי מהמסע ההיסטורי השבוע לגרמניה, ויש לשבח אותם על אומץ לבם וחוסנם על שהם מוכנים לשתף את הציבור בכזו פתיחות וגילוי לב, על מנת להנחיל את זיכרון המעשה המחריד לדורות הבאים".
