בגיל 25 וחצי חזר ערן זהבי לישראל מפאלרמו כקשר עם חוש לשערים היסטוריים שחתום על שער האליפות הדרמטי ביותר שנכבש כאן ועל מספרת בליגת האלופות, אבל לבטח לא יצרן המוני שלהם. 11 שנים לאחר מכן – שש מתוכן העביר מחוץ לגבולות ישראל – הוא בדרך הבטוחה להפוך לשיאן השערים בליגת העל בכל הזמנים. קשרים נהיים בלמים לעת זקנה, שחקני כנף נסוגים למגינים, אבל קשרים שהופכים לחלוצים? מלאכת המצאה מחדש שקשה להפריז בייחודיות שלה. אם מחר אנריק סאבוריט יהפוך לשוער הטוב בליגה, זה יהיה רק מעט יותר דרמטי מזה.
כשהיה בן 20, זמן בחיים בו אלון מזרחי כבר היה מלך השערים, זהבי עדיין נוסה כמגן ימני וקשר אחורי. הוא נתן לכדורגל הישראלי פור של זמן (שנים בסין והולנד) אבל גם גיאוגרפיה (עמדה במגרש). אפשר לתהות מה היה קורה אם זהבי היה מזהה בעצמו, או אחרים היו מזהים בו, את היכולת הזאת בשלב מוקדם, אבל הוא לא צריך להצטער. גם כי בסופו של דבר הוא ידביק את הפער, וגם כי שינוי הצורה הוא עיקר הגאווה בסיפור שלו. הוא לא נולד כזה, הוא עיצב את עצמו ככזה. הוא כל כך טוב בזה, שקשה לשים לב כמה הוא טוב בהפך מזה – במסירה לגול של מישהו אחר, כפי שקרה גם אתמול.
ההגנה של בית"ר כל כך חלשה, שאם אורלנדו מוסקרה ייחשף אליה לזמן ארוך מספיק, אפילו הוא עשוי להפוך לסקורר. המפגש בין ההתקפה הטובה בליגה להגנה שספגה ארבעה שערים רק ארבעה ימים קודם לכן, נראה כמו חלום שמתגשם עבור זהבי. אלא שללא גבי קניקובסקי, ועם מילסון שתופקד במשך דקות ארוכות באגף ימין לטובת הצבתו של דור תורג'מן בשמאל המותאם עבורו יותר, משהו באוטומטיות של מכבי חרק עד לרמה שאפילו זהבי, מכונה של איש אחד שכבש בכל אחד משמונת המשחקים האחרונים של מכבי, נראה כמו מישהו שתלוי בסביבתו.
רובי קין מצא בשלב מאוד מוקדם של העונה את הנוסחה המנצחת, והוא דבק בה מאז עם מינימום שינויים גם בצל עומס המשחקים הגדול. הוא הקפיד לחזור על אותו הרכב כאילו מדובר בלחש שצריך להיאמר במדויק כדי להפעיל כישוף. אתמול היה צריך למצוא כישוף חדש. מהצורה של מכבי במחצית השנייה אפשר להבין עד כמה נואשת הייתה לשינוי – יונתן כהן קיבל הכי הרבה דקות מאז ספטמבר, קיקו בונדוסו קיבל הכי הרבה דקות מאז הגיע לארץ ורוי רביבו הפך ממגן שמאלי לקשר מרכזי. מה שאמור היה להיות אחד המשחקים הקלים ביותר של מכבי, מול יריבה שהיא מתנה בלי עטיפה, הפך למשחק שאילץ אותה לעשות שמיניות באוויר כדי לנצח. זו פעם שנייה ברציפות, לצד הפיגור במחצית מול מכבי פתח תקוה לפני שלושה ימים, שהיא הייתה צריכה להציל את המשחק תוך כדי תנועה. אלו היו יכולות להיות חדשות טובות עבור מכבי חיפה, אבל הן לא. למכבי ת"א הזאת יש שלוש ברירות – או שהיא לא מסתבכת, או שהיא מסתבכת וזהבי מציל אותה, או שהיא מסתבכת ושחקן ששיחק 30 דקות בשלושה חודשים מציל אותה.
בורחה, למה?
מסע הקסם של הפועל ת"א, מריינה ועד פ"ת, תם. זה לא לגנותה שהפסידה להפועל ירושלים שניצחה רק פעם אחת ב־11 המחזורים הקודמים. שלושה ניצחונות רצופים בליגה הזאת הם מעל ומעבר, והם לא הופכים אף אחת לפייבוריטית אם לא קוראים לה מכבי ת"א או מכבי חיפה. ההיגיון שמאחורי ההפסד הזה דווקא מאדיר את רצף שלושת הניצחונות שקדמו לו, שהוא־הוא הלא הגיוני. התארים הכביכול סותרים הללו, "מקום רביעי" ו־"מקום 14", לא כל כך סותרים בליגה שבה דרוש מיקרוסקופ כדי לאתר הבדלים בין 12 מהקבוצות. בתנאים שכאלה, כשכל משחק הוא עץ או פלי עם נעלי פקקים, כל גילוי עקביות הוא סטיית תקן. שבע קבוצות, חצי ליגה, לא ניצחו פעמיים ברציפות. ארבע נוספות ניצחו בשניים. למעשה, הפועל ת"א מחזיקה ברצף הניצחונות הארוך ביותר העונה לקבוצה שאינה מכבי ת"א או מכבי חיפה, שכל תיקו או הפסד שלהן הוא בגדר אירוע.
אבל יש דברים שאינם אקראיים, נאמר ניהול המשחק של בורחה למה. המקריות התמוהה של השבוע שעבר איימה לקדש אותו בארשת רצינות ולהשכיח כי תיק העבודות שלו כמאמן ראשי מורכב מקדנציה בליגה ג'. את המשחק מול הפועל ירושלים הוא הפסיד במו ידיו. בדקה ה־92 הוא ביצע חילוף כפול רגע לפני קרן של הפועל ירושלים. כמו מנהל משרד שנחוש לבזבז את שאריות התקציב לפני תום השנה, גם למה היה חייב, פשוט חייב, לנצל את מכסת החילופים לפני שתשמע השריקה האחרונה. מה הטעם, תשאלו, להכניס את אלון אזוגי וליעד רמות בתזמון שכזה? איזו תרומה ציפה לקבל מהשניים, אם עד שיבינו מי נגד מי כבר ישרקו לסיום? האם הוא זיהה איזושהי תועלת ספציפית שהאמין שיצליחו להפיק בשתי הדקות שנותרו? האם מהריאות של עמרי אלטמן ועומר סניור, המוחלפים, אזל כל החמצן והם בשום פנים ואופן לא יכולים היו לסחוב עוד 120 שניות? מה יכול היה להיות כל כך אקוטי, שלמענו היה שווה לייצר בלבול שכזה בסיטואציה פגיעה שמחייבת תיאום? הפלא ופלא, עד שאזוגי הבין על מי הוא צריך לשמור, הכדור כבר נכנס, ובדיוק מהשחקן שלו.
למה לא פראייר, הוא ראה משחק או שניים בחיים. לעשות חילוף בתוספת הזמן נראה לו כמו משהו שמאמנים עושים. אז הוא עשה גם, אולי ככה גם הוא יהיה מאמן. הרי מה יותר מדגמן ירידה לפרטים מחילוף ברגעים האחרונים בהחלט? לפנינו בן אדם אנליטי, עם אצבע על הדופק, שמבין את המשחק עד כדי כך, שהוא הגיע למסקנה שהגורל של הקבוצה שלו ישתנה לחלוטין אם חלילה לא יחליף את סניור באזוגי בדקה ה־92. מה אתם יודעים, הוא צדק.
הקרב על הוועד
הדרבי של פ"ת הוא סכסוך שכנים, שלבש צורה של משחק בליגת העל. שום דבר רציני לא מוכרע כאן - זה ויכוח על ראשות הוועד, רק עם כדור. יש שם איבה ספורטיבית ואולי אף מעבר לכך, זה ברור, אבל להבדיל מהדרבים של ת"א וחיפה ואפילו זה של ירושלים, התוצאה בפ"ת לא משליכה על הכדורגל הישראלי כולו. זה לא ישפיע על אף מאבק אליפות. זה ריב על חניה ופינוי אשפה.
זה לכאורה הופך אותו לשולי, אבל לא באמת – הוא אולי לא מעניין את העולם, אבל עבורן הוא כל העולם. הפועל פ"ת ומכבי פ"ת יודעות כמה זה חשוב, וזה כל מה שצריך. הן לא זקוקות לאישור מבחוץ כדי להתייחס לכל ברצינות תהומית, אבל לפחות במקרה של הפועל פ"ת, לא יזיק לה שוער. ניקוס ינאקופולוס, כך עושה רושם, הוא יותר תהום מרציני. במשחק שהיו בו רק חמש בעיטות למסגרת, מי שנמצא באותה מסגרת עשה את כל ההבדל. רובי לבקוביץ' לקח שני שערים בטוחים מהפועל פ"ת. ינאקופולוס, בהדיפה גרועה בתחילת המהלך, נתן למכבי פ"ת שער לא בטוח.
