ריאיון עם ההורים של לינוי אשרם לאחר זכייתה במדליית זהב
(צילום: שחר גולדשוטיין)
"אני מרגישה אושר, אושר גדול. כל מה שעברנו היה שווה את זה". איילת זוסמן, המאמנת של לינוי אשרם, חוגגת כבר יומיים את הרגע הגדול שלה ושל הספורטאית שלה - הזכייה המזהירה במדליית הזהב בתחרות הקרב-רב בהתעמלות אמנותית בטוקיו 2020.
זוסמן אמרה ל-ynet: "אני באמת מאושרת, מתרגשת, עדיין לא מעכלת את ההישג, אבל יודעת שעשינו משהו ענק. זו הייתה תקופה לא פשוטה, עם הקורונה, עליות וירידות ובניית תרגילים חדשים. הייתה תקופה קשה. זה להגיע כל יום לאימון אחרי שהאולימפיאדה נדחתה ולחשוב מה לעשות עם הבנות באימון. עבדנו ממש כצוות, אני ואלה (סמופלוב, המאמנת של ניקול זליקמן - א.א) יצאנו מגדרנו בשביל להחזיק את הבנות האלו שנה שלמה".
רה"מ בנט ללינוי אשרם: "תודה לך, וונדר וומן"
איך מתנתקים מהעולם במשך שנתיים בהן הייתן סגורות?
"זה לא פשוט. המטרה הייתה להגיע לגמר אולימפי בטוקיו וידענו שאם היא תעשה ביצוע טוב, אחת המדליות תהיה שלה. לא ידענו באיזה צבע".
האמנת שאפשר לזכות בזהב?
"התרגילים שלה היו ברמה של זהב. לא כיוונתי לזהב, ידעתי שגם המתחרות שלה יעלו את התרגילים. לא העליתי מעבר למה שעשינו בחודשיים האחרונים, נשארנו על אותה דרגת קושי. אם הן היו מעלות את דרגת הקושי והיו מצליחות, סביר להניח שהן היו ראשונות. לא שיניתי משהו, רק עבדנו על מה שיש כדי שהיא תעשה הכי טוב ותתברג בשלישייה. לא כיוונתי לצבע, זה היה באמת חלום מטורף".
על האפשרות שאשרם תשתתף באולימפיאדה הבאה ב-2024, אמרה זוסמן: "אנחנו בקמפיין קצר לפריז. זה נראה קרוב מתמיד. זה קרוב כי עברנו חמש שנים ועכשיו הקמפיין הוא שלוש שנים, אבל קשה לי לחשוב על זה בכלל. קשה לי לדבר על זה. אני בטוחה שלינוי לא יכולה עדיין לדמיין את הרגע. היא זקוקה לשקט וחופש, ולהיות עם המשפחה שלה והחבר שלה. היא צריכה לחזור הביתה סוף סוף. שנתיים היא לא נמצאת בבית, היא גרה בווינגייט לבד, בבדידות מטורפת. היא ילדה מאוד חברותית, מאוד אהובה, מאוד חברמנית. הכל באמת כל כך מגיע לה ואני כל כך מאושרת בשבילה. מאוד".
מה תמליצי לה כשתירגע ההמולה?
"נשב ונדבר. אמליץ את מה שהיא תרצה לעשות. לא אמליץ לה על משהו שהיא לא רוצה. היא הגיעה לשיא שלה עכשיו ואם היא תרצה אולימפיאדה נוספת – בבקשה. אני אתמוך בה. אם היא תחליט שהיא לא רוצה, אלא להמשיך רק עד אליפות אירופה, אני לא יודעת. עוד לא דיברנו על זה. מה שהיא תבחר - אני איתה".
הרגשתם את התמיכה מכולם או שהיא הייתה סגורה עד הסוף?
"לא לא, התמיכה הייתה מטורפת. באמת. קודם כל מהאיגוד שנתן לנו גב מאוד גדול, מהוועד האולימפי, מהיחידה לספורט הישגי ומכון וינגייט".
כל הזמן סימנו אותה כמועמדת עיקרית להביא מדליה. זה הפריע?
"זה הפריע מאוד. זה לא שיש לי בעיה להתראיין, אני עומדת פה ואין לי בעיה לענות על שאלות. זה לא משהו נגד מישהו, בכלל לא. זה מפריע, עברנו לילות לבנים מאז שהגענו ליפן".
זה לא הוריד את הלחץ?
"זה לא מוריד מהלחץ, זה מעלה את הציפייה. המאמנת מצפה ממנה לעשות טוב ולהיכנס לגמר וכל התקשורת מצפה ממנה למדליה, ועוד לזהב. לא סתם מדליה. אז החלטתי שהיום אנחנו נכנסות לאולם, אני לא מסתכלת על הטלפון ולא רוצה לראות את העדכונים. אני שמחה שנשארנו מפוקסות".
