למה אני מתגעגע לאליפויות אירופה בכדורסל של פעם? ברור שגם התוצאות מעוררות נוסטלגיה, אבל היה שם משהו הרבה יותר פשוט שחסר לנו כבר זמן רב והפעם בלט במיוחד: תשוקה. פעם הייתה לנו נבחרת גאה, כזו שמהרגע שנבחרו כל שחקני הסגל היא נתנה את הנשמה. זו הייתה הגדולה שלה, הסיבה שבגללה היריבות התייחסו אלינו ביראה ובכובד ראש. הסרבים, אז תחת השם של יוגוסלביה, עד היום עדיין לא מבינים איך הפסידו לישראל ב־1979 בהיותם אלופי העולם.
זו הייתה הנבחרת של רלף קליין, שמאוחר יותר הגיעה לגמר אליפות היבשת וחזרה עם מדליית הכסף אחרי שנכנעה לברית המועצות. מבחינת השחקנים והמדינה, זה היה כמו לזכות בתואר. בדרך חזרה לארץ, השר זבולון המר ז"ל ישב לידי במטוס. הוא היה כל כך נרגש ונלהב, עד שביקש לשמוע ממני מה על מוסדות הספורט יכולות לעשות כדי שהנבחרת הזו תמשיך עוד שנים באותה דרך שעשתה באליפות. מה שכבוד השר ואחרים לא הבינו הוא שכדי להגיע להצלחות, צריך לעבוד בהתאם לתוכנית ארוכת טווח ובישראל לא קיים דבר כזה. אבל זה כבר סיפור אחר.
בנבחרת שררה לרוב אווירה מיוחדת, ביתית, משפחתית. כל מי שהוזמן, אפילו להתאמן, ראה בכך שליחות, הסמל והדגל היו בראש מעייניו. זה היה לייצג את ישראל מעבר למסך הברזל או במדינות שלא הכירו את המדינה הטרייה. החזרה לארץ הייתה אז חגיגה, גם הטיסה לאליפות. זה היה אירוע לאומי. איזה מתח שרר בין השחקנים לפני פרסום הרשימה הסופית של היוצאים. הרצון להיכלל בנבחרת היה כל כך גדול, שאף אחד לא היה מוכן לוותר, בטח לא לבקש להשתחרר כמו שקורה כיום. לפני אחת הנסיעות, חיים "איקסי" בוכבינדר נופה אחרי משחק ההכנה המסכם, פרץ בבכי וסחב איתו את תחושת הקיפוח.
זה לא שהיום השחקנים לא מצפים בקוצר רוח לקבלת ההזמנה, אבל אם המאמן פסח עליהם, או שהם מבינים שאין כוונה לתת להם דקות משמעותיות, הם מעדיפים זאת ויכולים להתפנות לעיסוקים אחרים. המאבק לא היה רק בין השחקנים, אלא גם בין האגודות. העסקנים נלחמו ורבו על כל מקום בסגל. כשהתפרסמו בתקשורת שמותיהם של שני שחקנים שנשארו בסגל, כשרק אחד מהם ייבחר, התנהלה מאחורי הקלעים דרמה גדולה שנמשכה לעתים ימים. בשנים הראשונות נבחרו השחקנים בצורת פיפטי־פיפטי בהתאם לשיוך אגודתי, כמות שווה מקבוצות הפועל ומכבי. לפעמים התברר ברגע האחרון כי הסגל כולל שחקן יותר של הפועל, למשל, ועל מנת למנוע משבר צירפו לסגל שחקן שלא התאים ברמה, העיקר שמילאו את המכסה של מספר שחקני המרכז.
אבל מה נעשה? כל התכנון והביצוע של הקמפיין הנוכחי היה כושל. משחקי הכנה נגד רומניה החלשה, ויתור על מתאזרח (ג'ון דיברתולומאו היה אמור להיות האיש, אבל הבין פחות משבוע לפני הטורניר שהמעמד שלו רעוע), ואז היכולת עצמה: לא משחק צוות, לא אכפתיות, לא הגנה, גם לא אגרסיביות, החלק החזק של רוב הנבחרות. גם ההרכבים בחלק מהמשחקים היו לעתים רחוקים מלהתאים. הכתובת הייתה על הקיר, ואם פעם הכדורסל נחשב לענף מוביל שלנו, הסמל להצלחות הספורטיביות של ישראל בזמן ששאר הענפים לא הגיעו לקרסוליים שלו, כעת הוא הולך בבטחה אחורה. איגוד הכדורסל יכול ללמוד משהו מהכדורגל, מי היה מאמין, אבל הקודקודים לא רואים בעיניים מקצועיות את הנפילה הגדולה, או שפשוט מתעלמים ממנה, לפי הכלל הישראלי: "יהיה בסדר".
