ה"מעצמה"
כשרונות גדולים ועסקנים קטנים
לפני חצי גמר היורו עד גיל 21 מול אנגליה, נשמע הכתב הנלהב מוטי פשכצקי כנעלב. "הבריטים לא שלחו צוות שידור לגיאורגיה", הוא דיווח, והוסיף באכזבה כי למסיבת העיתונאים עם המאמן שלנו, גיא לוזון, לא הגיע אף כתב ממולדת הכדורגל. הפעם, תודה לאל, זה לא קשור ל־BDS או לירידה בדירוג האשראי של ישראל.
בעולם הספורט המתקדם, נבחרות גילים נועדו לצבירת ניסיון, לא גביעים או מדליות. זו הסיבה שבטורנירים האלה האצטדיונים ריקים, פרט למשחקי הנבחרת המארחת, במיוחד כשהיא ממדינה נטולת הישגים בתחום. כך היה גם במונדיאליטו בארגנטינה, וביורובאסקט לנבחרות עתודה בכרתים. האולמות וצעקות המאמנים על הפרקט הזכירו מחנות קיץ, וביציעים הייתה אווירה של טיול משפחות.
היכולת? לא יציבה כמו התוצאות. תבוסות גדולות, מהפכים קיצוניים, יום בסל יום באסה. ככה זה בגילים האלה. הכל עדיין בוסר. הנבחרת שלנו, שהייתה בסכנת נפילה לדרג ב', הפכה לאימת הטורניר בעיקר בזכות המאמן אלעד חסין שעשה התאמות תוך כדי תנועה, ושחקנים ממושמעים ולוחמים. לגמרי מגיע להם שנריע, אבל חובה להרגיע.
עתודה פירושה רזרבה, והצרפתים, שניצחו אותנו בגמר והפסידו לנו בטורנירי העבר, הגיעו בלי כוכבי העתיד שלהם שכבר ב־NBA. בעיקר ויקטור וומבניאמה בן ה־19 (2.26 מ'), שיכול לשבור כל תקרת זכוכית, לא רק במובן המטאפורי.
מהמונדיאליטו עד גיל 20 - שהועבר ברגע האחרון לשטחי מרעה בארגנטינה – זכורה במיוחד תמונת השדר הזר ביציע התקשורת המדולל, כשהוא מביט בתמהון לעבר צווחות האושר של צוות השידור הישראלי. גם אופיר חיים ושחקניו עשו מעל ומעבר וזכו במדליית ארד, בזכות ניצחון על דרום קוריאה. כן, בנוער אסיה הרבה פחות רחוקה מאירופה ומדרום אמריקה.
המדליה הושגה על אף שחמישה מכוכבי הנבחרת שוחררו לפני המשחק, כדי לחזק נבחרת יותר בוגרת. ההחלטה הזו, לפי הדיווחים מבואנוס איירס, "הביאה כמעט למרד שחקנים", וגררה ביקורת נוקבת גם בארץ. ככה זה בפרובינציה, לא מבינים שלקבוצת גיל יש רק ייעוד אחד: לעלות כיתה. טורניר נוער הוא אמצעי, לא מטרה, אפילו בתחרות קליעה.
אבל אצלנו, במדינה שמאבדת שליטה לא רק בספורט, זה אחרת. כאן המנצחים תמיד יאמרו "שימחנו מדינה שלמה", וראש הממשלה ינסה להקדים את הנשיא עם הברכה, שתשודר במהדורות החדשות. "זכות גדולה לכהן כשר ספורט בתקופה המדהימה הזו", דחף את עצמו לסיפור מיקי זוהר, והודיע: "מדובר בהישג ענק בכל קנה מידה". למי אכפת שהמידה היא Small? אז מה אם ספורטאים צעירים מה"ילדים" האלה כבר זכו במונדיאל הבוגרים, או בווימבלדון.
"כל משפחת הכדורסל באירופה הופתעה, כולם המומים", הודיע סבא עמירם הלוי מאיגוד הכדורסל, וקינח באוקסימורון: "אנחנו מעצמה, אבל מעצמה צנועה". מי זוכר את הפיאסקו האחרון של הנבחרת הבוגרת ביורובאסקט, כשמשפחת הכדורסל באירופה חגגה על חשבוננו, ומשפחת הזוחלים נעלמה במחילות?
"את קיץ 2023 אפשר להכניס לדפי ההיסטוריה של הספורט הישראלי", סיכם אלי אילדיס, פס הקול של מעצמת הקלישאות הפומפוזיות בטרם עת. "ילדי המהפכה", כינה לוזון את שחקניו, ביטוי שעם כל הכבוד לאוסקר גלוך ולדור תורג'מן, הולם יותר בימינו את חנמאל דורפמן וצבי סוכות.
"הגשמתם לכולנו חלומות שהעדפנו ללחוש", צהל יו"ר ההתאחדות שינו זוארץ בקבלת הפנים לנוער בנתב"ג, ולפתע התעורר והכריז: "תם עידן החלומות"... העיקר שאחרי גזירת הקופון, פנה הצמד זוהר וזוארץ לשר הפנים, שיאזרח את אנריק סאבוריט לפני משחק הנבחרת מול רומניה. מי בונה על מגשימי החלומות שלנו? שסתיו למקין יחפש את החברים שלו.
המרכך
נקודת המפנה של סטרשנוב
איזו הפתעה! בית הדין של העליון של ההתאחדות ביטל את עונש ההרחקה של בית"ר ירושלים ממשחקי גביע המדינה בעונה הבאה – בגין מהומת האלוהים והברחת הנשיא במעמד הגמר – והמירו בהפחתת ארבע נקודות ממאזנה בליגה, במקום שלוש. סיימו בתיקו.
זו הייתה כניעה מפוארת לאיומי העזיבה של ברק אברמוב, לצד בונוס לחותכי צמיגי מכוניתו של נשיא ביה"ד, השופט בדימוס אמנון סטרשנוב. הוא עצמו טרח להדגיש שהיה בדעת מיעוט (שניים לעומת שלושה), אך כדי לעמוד על נחישותו של ראש המערכת השיפוטית המג'עג'עת בהתאחדות, כדאי לחזור לטור שפירסם ב"ידיעות אחרונות" במאי 2012.
הדברים נכתבו אחרי הפחתת שלוש נקודות ממאזנה של מכבי פ"ת, עקב התקוטטות אלימה של אנשיה עם שחקני הפועל חיפה, עונש שהוריד אותה ליגה. כעבור שבוע דחה ביה"ד העליון את ההפחתה לעונה שאחרי, ובתום שבוע נוסף החזיר הרכב דיינים מורחב את העונש המקורי. כל זה כשברקע התפרעות קשה בליגה השנייה, בין שחקני הפועל ר"ג ובני־לוד, שבגינה הופחתו לשתי הקבוצות שלוש נקודות.
"בתקופה האחרונה קיבלו תובע ההתאחדות ומוסדות השיפוט שלה מספר החלטות תמוהות, בלתי ראויות, סותרות זו את זו, אשר גרמו לכדורגל הישראלי נזק רב יותר מאשר תועלת", כתב אז סטרשנוב, ביקר בחריפות את "הזיגזג שעשה התובע", וירד על "הדיינים המלומדים שגזרו עונש סטנדרטי של הפחתת שלוש נקודות בלבד" גם על שתי הקבוצות מהלאומית. "לא ייאמן כי יסופר!!!" סיים סטרשנוב את טורו הנוקב (סימני הפיסוק במקור), והוסיף קושיה צינית: "אגב, איש מהדיינים הנכבדים לא למד לספור מעל שלוש!?"
11 שנים חלפו, הזיגזג בביה"ד של ההתאחדות נותר סותר, תמוה ומזיק, אך לזכות העומד בראשו ייאמר, שהדיינים הנכבדים למדו לספור עד 4.
הקמעונאים
עובדיה, נישליס וחנות הפלצנות
"החזון הופך למציאות", הרטיט בקולו מנכ"ל מכבי חיפה, איציק עובדיה, בטקס חנוכת החנות הרשמית למרגלות האצטדיון העירוני. קצת מגוחך ומאוחר עבור מועדון פאר, שאת חזונו הציב לפני כעשור המנכ"ל דאז איתמר צ'יז'יק, וקרוב לשנתיים אחרי שמכבי ת"א הגשימה חזון זהה בבלומפילד המחודש.
"זה ממש חלום שהתגשם, עוד חותם לכך שאנחנו המועדון מס' 1 בארץ", התפעלה מנהלת השיווק, ליטל נישליס, וחתמה בחנופה: "תודה לבוס הגדול שבזכותו הכל קורה". חבל שבחנות לא מוכרים חלוק ורוד ואבנט שחור, כמו של קריינית החדשות הלאומית בצפון קוריאה, רי צ'ון־הי.
פולחן האישיות נמשך גם בציטוט שמתנוסס באותיות קידוש לבנה, מאחורי הקופות: "ווי אר נוט ספרינטרס, ווי אר מרתונרס". על החתום: "ג'ייקוב שחר, פרזידנט". כבוד הנשיא אכן הירבה להשתמש בביטוי האוניברסלי הנפוץ (כמו שעשה מיץ' גולדהאר עם הגעתו למכבי ת"א), אך אינו מוכר בעולם כממציאו. פסל עדיין אין, אבל מי יודע, אולי בהמשך יתנו ללקוחות שעתיים חנייה חינם ברחוב יעקב שחר הסמוך.
בכלל, החנות פוזלת לעולם הגדול. Maccabi Haifa fc official store, נכתב בחזית, ומתחת: "וולקאם צ'מפיונס", ו"דה גרנד אופנינג". על הקירות בפנים מודפסות סיסמאות מעוררות השראה כגון "פור גרין אנד גלורי" ו"אימפוסיבל איז נוטינג", ובפינה מופיע השלט "פיטינג רום" – יענו חדרי מדידה. רק על המזוזה הירוקה שהטביע במו ידיו שחר על המשקוף בכניסה, כתובה משום מה האות ש', ולא S.
לצד המברוק על הסניף החדש, כאן המקום לאחל לאוהדי הקבוצה שמועד ההחלפה של המוצרים שירכשו יהיה ברור וארוך יותר מפרק הזמן שהחזיקו ההתניות שהוטלו על בעלי המינויים, ושעליהן נאלץ המנכ"ל לפרסם הבהרות, ושגם פרטי הלבוש יתקפלו בקלות.
למנהלת השיווק אפשר לאחל שלחלק העליון בגב החולצות בחנות יימצא סוף־סוף ספונסר, ולראשי המועדון – שיאתרו בעתיד מקורות הכנסה שאינם על גב האוהדים. במחלקת האולטראס, כדאי אולי להציע למכירה על המדפים – מטפים.
המוקיון
צורף נוזף בענקי הטניס
"היא לא מכניסה ראשונים. כמה פעמים צריך להגיד את זה? קצת ספין על סרב ראשון", זעם שלמה צורף על ילנה ריבאקינה. "היה צריך להכות את הכדור שטוח בראלי זון. הבקהנד הנכון היה צריך להיות בקהנד סלייס, או סייד־ספין", לימד את הפינאליסטית אונס ג'אבר. לזוכה בוווימבלדון, מרקטה וונדרושובה, הוא קרא "הרוסייה". והיא בכלל מצ'כיה.
"הוא לא הלך על חבטה פלאט לא על סלייס אפילו. לפתוח את פני המחבט, להכות סלייס או לוב, אבל לא פלאט כזה", לימד את המדורג 1 בעולם קרלוס אלקראס, הפרשן שהיה פעם יו"ר הוועדה המקצועית באיגוד כושל בישראל. "למה לא פורהנד לונגליין ולגמור את הנקודה?", המשיך וגער בספרדי: "זה כדור לונגליין, והוא הולך על הקרוס".
כך זה נמשך שבועיים. שעות על גבי שעות של נזיפות בגדולי השחקנים ומלחמת התשה באחרוני הצופים. "לך לטי פוינט, אינסייד אאוט, אינסייד אין, קומפורט זון, גוד ריטרן, טריגר קונסנטריישן, אנטיסיפיישן". בזמן שהעולם כולו נהנה מטניס עילאי, נקלעו שוב חובבי הספורט בישראל לקרב חפירות עם טרחן מזרח־תיכוני, מהחוג הדו־לשוני לברברנות ולעזות מצח.
מילה זו מילה
"המגרש המרכזי מלא היום עד אפס מקום. יש פה ושם כיסאות פנויים"
שדר הטניס לירון "קוקי" בכר מתקשה להתאפס על עצמו
