מה האסוציאציה הראשונה שלכם כשאתם שומעים את השם צפון־קוריאה? דיקטטורה, נשק גרעיני, רדיו ממשלתי בכל בית שאותו אסור לכבות או להנמיך, שישה ימי עבודה ועוד יום התנדבות, תרגילי סדר מדהימים, פולחן אישיות, מורות חייבות ללמוד לנגן באקורדיון ולעבור בחינה כדי לקבל תעודת הוראה, עונשי מאסר חלים על שלושה דורות של בני משפחה, שטח מפורז, הוצאה להורג בירי מרגמות, פחות מאלף אזרחים גולשים באינטרנט.
חלק מהנתונים הללו נשמע לכם מטורף? קבלו את זה: אימפריית. כדורגל. נשים. השבוע זכתה נבחרת הנשים הצפון־קוריאנית באליפות העולם עד גיל 17 לאחר ניצחון בפנדלים בגמר על האלופה היוצאת ספרד (ולא פחות חשוב מבחינתה: ניצחון על השטן הגדול ארה"ב בחצי הגמר ב־0:1 קטן). זו הייתה הזכייה השלישית של הנשים הצפון־קוריאניות בתואר הזה (2008, 2016, 2024), מספר המשווה את מספר הזכיות באליפות העולם עד גיל 20 לנבחרת הנשים של המדינה (2006, 2016, 2024), לאחר שזו ניצחה בספטמבר את יפן 0:1 בגמר. בכך, המדינה השלימה דאבל שני בהיסטוריה בגביעי העולם עד גילי 17 ו־20.
מה הסוד ההצלחה של נבחרות הנשים הצעירות של צפון־קוריאה? ואולי מעניין יותר: מדוע הנבחרות הללו לא מצליחות לתרגם את ההצלחה הזו כשהשחקניות עוברות לסגל הבוגר (צפון־קוריאה מעולם לא העפילה לאליפות העולם לנשים)?
ההצלחה נעצרת בגיל 20
משטרים דיקטטוריים תמיד השתמשו בספורט לאומי כנשק. ברמה הפוליטית הפנימית, הצלחות ספורטיביות מפארות את המנהיג ומעצימות את פולחן האישיות אליו, וגורמות לאזרחים להאמין שהם באמת חיים בארץ נהדרת, טובה מכל ארץ אחרת. ברמה הבינלאומית זה מחדד את העצמאות ואת הזהות שלהן בפני כל העולם.
כדי לעשות את זה, צפון־קוריאה צריכה לנצח. היא לא עסוקה בלבנות צנרת של שחקנים ושחקניות לבוגרים. המטרה היא זכייה בטורניר. כיוון שקיימת הכרה במדינה לפיה המרחקים בין קבוצות הבוגרים בצפון־קוריאה לבין הפסגה של הכדורגל העולמי הם עצומים וכמעט בלתי ניתנים לגישור, החליטו הרשויות להשקיע בילדות ונערות. הימור שעד עכשיו מאוד השתלם, ספורטיבית ופוליטית.
השחקניות נבחרות בקפידה ואחרי סלקציה דקדקנית, ואז נאספות לאקדמיה ופנימיות כדורגל שם הן מתאמנות באופן מדעי ותחת משמעת נוקשה של לימודים וכדורגל. אין בפנימיות הללו כניסה למילים מערביות כמו כיף והנאה מכדורגל. תביאו תוצאות: 0:9 על קוסטה־ריקה, 2:6 על ארגנטינה, ואז שלוש פעמים 0:1 קטן בשלבי ההכרעה החל מרבע הגמר, עד לזכייה בתואר עד גיל 20.
למה ההצלחה לא ממשיכה הלאה? שתי הסיבות העיקריות דווקא לא קשורות לכדורגל גרידא: שחקניות הנבחרת הבוגרת היו מעורבות בפרשיית סמי מרץ ב־2011 (ההתאחדות טענה כי חמשת השחקניות שהואשמו, נתפסו בשל תרופה מסורתית שניתנה להן לאחר שנפגעו מפגיעת ברק) וצפון־קוריאה נשארה סגורה לשאר העולם מאז הקורונה במשך ארבע שנים. רק בשנה האחרונה הוקלו מעט התקנות, אבל הנבחרת הבוגרת שיחקה מאז רק באסיה ונגד רוסיה, נבחרת שמוחרמת ממשחקים רשמיים בכל העולם. בנוסף לכך, לשחקניות כמו צ'ו איל־סון (מלכת השערים ושחקנית הטורניר בגביע העולמי עד גיל 20) אין שום תמריץ ללכת ולשחק במדינות זרות עם ליגות טובות ותחרותיות יותר. הכסף שתרוויח ילך ישירות לחשבונות של המדינה, עוד דרך יצירתית לעקוף את הסנקציות שנאכפות על צפון־קוריאה.
פרשנים ושחקניות אחרות בטורנירים דיברו על שליחות אפילו גבוהה יותר. אם השחקניות בנבחרות האחרות משחקות עבור עצמן, המשפחה שלהן, המדינה, הדגל, החברים, הרי ששחקניות צפון־קוריאה משחקות עבור צורת חיים. בשבילן, כשצפון־קוריאה מנצחת את ספרד, או כמובן את ארה"ב, זהו לא רק ניצחון במשחק כדורגל, אלא ניצחון של השיטה הקומוניסטית והסוציאליסטית על הקפיטליזם המרושע. זה מתבטא גם בכוח הרצון וביכולת לשחק גם כשהן פצועות. "חשבנו שמתישהו הן יתעייפו", אמרה אירון דוראדו, שחקנית ריאל מדריד ונבחרת ספרד, אחרי ההפסד, "אבל הן לא נותנות לך לנשום תשעים דקות".
אבל לאלמנט החברתי־פסיכולוגי הזה יש גם ממד מערבי־קפיטליסטי של זכאות למתנות והטבות בתמורה להצלחות ספורטיביות. ספורטאים בודדים או חברות לנבחרת שמביאים הצלחה לצפון־קוריאה יכולים לדוגמה לקבל רישיון לגור בפיונגיאנג הבירה, לקבל שם דירה ולהיחלץ מהאזורים היותר כפריים של המדינה, שם תמיד יש מחסור במזון ותשתיות רפואיות רעועות. בפרובניציות קיים סיכוי גבוה יותר להיות קורבן להתעללות מינית, לעבודה בכפייה, לקיום הפלה בכוח, למות מקור כשאין חימום. מגורים בעיר הגדולה פותרים את הספורטאים מהצרות היומיומיות הללו.
הדומיננטיות, שכללה גם את אליפות אסיה למרות ההפסקה הארוכה מתחרות בינלאומית, הביאה לצפון־קוריאה 13 ניצחונות ב־14 משחקים בשני הטורנירים, וכללה גם 0:4 מרשים על נשות אנגליה. מדובר כעת בדור חדש של שחקניות, עדיין שמורות בסוד משאר העולם, אבל מרוחקות גם מהסטרואידים והקורונה. צפון־קוריאה מדורגת היום במקום התשיעי בעולם בנבחרות נשים. צפון־קוריאה יכולה להיות גורם רציני באליפות העולם בעוד שלוש שנים בברזיל.
המנהיג אמר, האוהדים מגיעים
לעובדה שצפון־קוריאה היא אולי המדינה המבודדת ביותר על הפלנטה, יש דווקא יתרון במגרש הספורטיבי. הנבחרות שלה הן תמיד תעלומה מסתורית. אי־אפשר לרגל אחריהן, אי־אפשר להתכונן אליהן דרך הקלטות וידיאו או סקאוטים. הן תמיד מפתיעות. "אני זוכרת ששיחקתי נגדן ב־2007 וסיימנו בתיקו", סיפרה הת'ר אוריילי, שחקנית נבחרת ארה"ב אז, "אחרי המשחק חשבנו שהן יהיו מאוד מרוצות מזה שהן סחטו מאיתנו תיקו, אבל הן היו מאוד מאוכזבות. הן הרגישו שהן פיספסו ניצחון. אז הבנתי שאנחנו לא יודעות עליהן כלום, בטח לא כמה הן טובות ואיזה גרף שיפור יש אצלן".
אבל יש גם צד שני לבידוד הזה, למדינה עם שליט עליון שעל פיו יישק דבר. קים ג'ונג־און חולה על כדורגל נשים, גם כספורט וגם בשל כל הצ'ופרים שהוא מקבל מהצלחות הענף. בעוד שנבחרות נשים מתגאות בכמות צופים של חמש ספרות במשחקיהן, צפון־קוריאה מציבה ממוצעים של 50 אלף צופים במשחקי הבית, חלק מכריע מהם פשוט מקבלים הוראה מההנהגה להגיע. מה יקרה כשלמנהיג יימאס, כשהנבחרות שלו יביאו לו בושה?
מי יודע. בינתיים צריך ליהנות מהכדורגל שלהן. לגלגל על הלשון. צפון־קוריאה. אימפריה. כדורגל. נשים.