על פי חוקי מדינת ישראל רק החל מהשנה מותר לסייפת גילי קוריצקי (14) לעלות לבד במעלית. לפני כשבוע, במשחקים האירופיים שנערכו בפולין, היא עלתה לבדה על הפודיום כדי לקבל את מדליית הארד ברומח. בהמשך החודש היא תתחרה באליפות העולם הראשונה שלה לבוגרות במילאנו, כך שהרבה זמן לחגוג את ההישג לא היה לה. מיד עם נחיתתה בארץ היא חזרה לאימונים בהפועל כפר-סבא, ובין לבין הספיקה להתראיין ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet.
היא מפלרטטת עם המצלמה, יודעת איזו פוזה או תנועה היא צריכה לעשות עם החרב והמסכה. כשהיא מתיישבת על אחד מספסלי העץ, הסומק ששמה על לחייה מתערבב עם הגוון הטבעי של העור והיא חוזרת להיות נערה, שבעיקר מובכת מתשומת הלב שקיבלה פתאום.
"הימים האחרונים היו מרגשים, יש תמיכה ופרגון מכולם. אני לא חושבת שמשהו אצלי השתנה, די נשארתי אותו דבר", היא אומרת בחיוך ומזיזה את תלתליה שמסתירים לרגע את הפנים, כמו המסכה בזמן הקרב. "זה הישג שתרם לי לניסיון".
היית צריכה הוכחה לכך שאת יכולה לעשות את זה?
"זה נותן לי יותר מוטיבציה להתאמן, אני יודעת לעבוד קשה. נהניתי מההישג ואני מאושרת ממנו. זאת הייתה התחרות הראשונה שלי בסדר גודל כזה, לפני כן הייתי באליפויות אירופה לבוגרים, נוער וקדטים או אליפות העולם לנוער. באירוע כזה עם כפר אולימפי ממש לא הייתי עדיין וזה היה מטורף, ממש מגניב שכולם היו ביחד. היו מלא משלחות, ויצא לי לדבר עם הרבה אנשים מהארץ ומחו"ל".
מה את זוכרת מיום הזכייה?
"מהבוקר הרגשתי שזה יהיה יום טוב, כבר מהחימום ראיתי שהסיוף טוב ובאמת התקדמתי שלב אחרי שלב. הגעתי לחצי הגמר וזה היה מרגש. משהו בי הרגיש שאני יכולה לעשות את זה, שזה היום שלי ושאני עושה תוצאה. זה באמת הלך טוב. על הפודיום קלטתי את גודל ההישג וזה היה מטורף. הטלפון מהנשיא הרצוג היה מרגש גם".
מתנת פתיחה טובה לחופש הגדול. איך היה השנה בחטיבת הביניים?
"הייתי בבית הספר ביום האחרון של הלימודים, אבל פספסתי הרבה השנה. הצלחתי להשלים ואני מספיקה עוד דברים חוץ מהסיוף. מאוד חשוב לי להיפגש עם חברות ושיהיו לי דברים אחרים, כי זה עוזר לי להשתחרר. אני ממשיכה למגמת ספורט בתיכון גלילי בכפר-סבא".
מאיזה גיל את בסיוף?
"התחלתי בגיל חמש וחצי, כבר תשע שנים. גרתי פה, בניין מול המועדון. הייתי מגיעה לשחק במגרש ובכל פעם שהייתי הולכת לשתות הייתי רואה את הסייפים. ככה התאהבתי בענף. התחלתי להתאמן ביום הראשון שאמרו לי שאני יכולה, ומאז אני פה. ניסיתי קראטה, היפ-הופ וריקוד במקביל, אבל הסיוף משך אותי תמיד".
המטרה: לוס-אנג'לס 2028
מאמנה של קוריצקי הוא תומר אור, שהשתתף במשחקים האולימפיים בבייג'ינג 2008, הפעם האחרונה שלישראל היו נציגים מהענף. תקראו לזה גורל, אבל חניכתו נולדה כחודש אחרי אותם משחקים. אור יושב לידה, ומהנהן על תשובותיה.
"גילי שונה ממה שרואים על המסלול, כשהיא מתחרה היא רוצחת", הוא אומר בשלב מסוים של השיחה. "מגיל צעיר היא אהבה את הניצחון, את מה שהיא מרגישה במסלול. כשהיא מתחרה, יוצאים ממנה דברים אחרים. פה היא יושבת חמודה ושקטה, על המסלול יוצאים דברים אחרים, היא חיה שונה לגמרי. מאיזה גיל ראיתי את זה? לאמא שלה יש את כל הסרטונים, אבל בגיל צעיר היו לה רגעים מטורפים שאת תגידי 'לא יכול להיות שהם קרו כבר'. היא זכתה במקום הראשון בתחרות בפולין, מקום שני בפריז לילדים, כשהיא הכי קטנה מכולם. היה לה קרב אחד מטורף מול נבחרת הונגריה כשהיינו בפיגור, והיא הצליחה לנצח. הדברים האלה מתדלקים אותה".
"מגיל צעיר היא אהבה את הניצחון, את מה שהיא מרגישה במסלול. פה היא יושבת חמודה ושקטה, על המסלול יוצאים דברים אחרים, היא חיה שונה לגמרי"
איך היה לקבל אותה אחרי התחרות?
"עשינו אימון רגיל וראיתי שקשה לה, שהיא עייפה והיא נושכת שפתיים. היא לא מדברת, אלא עושה ועובדת בלי להתלונן. לא הייתי איתה שם בתחרות בפולין, אבל אני יכול להבין מה עבר עליה. היא באה בגישה שהיא יכולה לנצח בכל תחרות - וזה טוב ולא טוב. כשאת מתחילה את היום ויש לך יכולת, זה לא משנה אם את בוגרת או לא - רואים את הניצחון. אמרתי לה שאני רוצה שהיא תטוס למשחקים האירופיים כדי לבדוק את העמידה שלה באירוע בסדר גודל כזה, והיא עשתה זאת מעל המצופה".
המדליה הזו הציבה רף מסוים? חושבים על המשחקים האולימפיים?
"גילי בשבילי היא לא הפתעה, יש לה אופי בוגר. אני הייתי באולימפיאדה בן 30. אני לא אומר שהיא צריכה לחכות עד גיל 30, אבל אני לא מרגיש שיש ממנה עודף ציפיות. היא עדיין ילדה שיש לה שנתיים לקדטים ועוד חמש שנים לנוער. אנחנו לא עוצרים, אבל המטרה אף פעם לא הייתה פריז 2024. זה מאוד קשה כי אצלנו בסיוף יש תחרות קריטריון אחת. אולי לוס-אנג'לס 2028 (קוריצקי שייכת לתוכנית הוועד האולימפי לשם). אני מבודד אותה מלחצים מיותרים, כי אני לא מרגיש שאנחנו שם".
קוריצקי: "החלום שלי הוא מדליה אולימפית, אבל אני לא מבטיחה שום דבר. אמשיך להתאמן קשה בתקווה להגיע למשחקים האולימפיים. זה כן מתסכל ומעצבן שקשה להגיע לשם".
לשנה הבאה יש כבר לקוריצקי מטרות, רובן בחו"ל. לדבריו של אור, רמת התחרויות בארץ לא מספיק גבוהה כדי להכין אותה לדבר האמיתי. היא מתמודדת בשלוש קטגוריות גיל כדי להשתפר ולדבריה זו "הנאה גדולה". "יש דור טוב גם לבנים וגם לבנות, הם מאוד צעירים", מוסיף אור. "כשהייתי בבייג'ינג היינו רק שלושה סייפים שהשקיעו בהם, היום יש הרבה גם ברומח וגם בדקר והאיגוד קצר בתקציבים, אז אנחנו כל הזמן צריכים לפנות לוועד האולימפי שיגדיל אותם. יש לנו בקרוב אליפות העולם, ונכון להיום גילי צריכה לטוס במימון עצמי".
אמה של גילי, יעל, שיושבת במרחק מסוים ומאזינה, מדברת לראשונה: "יש לוועד האולימפי בראשות יעל ארד פרויקט מדהים שרואים בו את העתיד, אבל אי אפשר להשקיע רק ארבע שנים לפני אולימפיאדה. אין ספק שרואים את הפוטנציאל, אבל רוב המימון מגיע מאיתנו ההורים". גילי מוסיפה: "ההורים שלי מממנים את רוב הטיסות, את האימונים ומאמני כושר".
הורים ג'ודאים, אחות אקרובטית
משפחת קוריצקי היא משפחה של ספורט. ההורים יעל וזיו הכירו בג'ודו. "אמא שלי הייתה שבע שנים ברציפות אלופת ישראל, ועכשיו היא מאמנת כושר. אחותי ליאור היא סגנית אלופת העולם וסגנית אלופת אירופה באקרובטיקה, ואחי איתי הוא קפטן קבוצת הקט-סל של כפר-סבא".
"נכשלנו בחינוך על הג'ודו", צוחקת אמא יעל. "אבא שלה ואני הכרנו במועדונים, בערך בגיל של גילי. הג'ודו כבר שייך לעבר, אבל הוא זיכרון מתוק שהולך איתנו כל החיים. החיידק של הסיוף נכנס בי חזק. אנחנו שמחים שכל ילד מצא את הנישה שהוא אוהב, וגם ביום שהם יגידו 'די' זה יהיה מצוין".
איך זה מרגיש להיות ילדה לא רגילה? אני נותנת מעצמי המון לסיוף, עם כל הרצון להיות כמו כולם. לא יצאתי לטיול שנתי כבר ארבע שנים, אבל זה בסדר. ראיתי מקומות אחרים בחו"ל"
"אני יודעת קצת את החוקים של הג'ודו, מכירה", אומרת גילי במבוכה. "זה עוזר כשהמשפחה תומכת".
את נעזרת בפסיכולוג ספורט?
"כן, אנחנו נפגשים פעם בשבוע. זה משהו שהוועד האולימפי נותן. איך זה מרגיש להיות ילדה לא רגילה? אני נותנת מעצמי המון לסיוף, עם כל הרצון להיות כמו כולם. רק אם אין תחרות או אימון אני יוצאת, אבל יש אימון כל יום חוץ משבת. לא יצאתי לטיול שנתי כבר ארבע שנים, אבל זה בסדר. ראיתי מקומות אחרים בחו"ל".
מבאס אותך שאי אפשר לראות הבעות פנים במהלך הקרב?
"יש את הצעקות של סוף הקרב כשאת מנצחת, וזה בולט בתמונות, משהו אמוציונלי. רואים דרך התמונה את הרגש באותו הרגע. את הפנים רואים בפודיום".
החברים שלך יודעים מה זה טוש?
"לאט-לאט, אני מנסה ללמד. הם לא הכי שולטים. לפעמים צוחקים על זה ואומרים לי: 'בואי חרבות'".
פורסם לראשונה: 10:09, 09.07.23
