5 ביולי 1982, ברצלונה. 17:15 שעון מקומי, סרג'יניו מחליק את הכדור לזיקו. צה"ל כבר שם את רגליו הכבדות בבוץ הלבנוני הטובעני. שבעים ימים לפני כן, התפנתה המשפחה שלי מימית ועברה לעומר. היינו מעבירים את הזמן בבריכה למנויים בלבד, קופצים מהמקפצה, מתחרים בפינג פונג, קונים שקשוקה בחצי לחם לבן, ומחכים למשחקים. את המשחק הזה ראינו ברחוב סיגלון, בוילה שלוש קומות של ההילמנים, איפה שבימי שישי היינו רוקדים סלואים ראשונים ומגששים. לברזיל הספיק רק תיקו. כולם היו בעדם. איך לא?
ורק אני, שיכולתי להגיד את כל ההרכב הברזילאי עם כל השמות היחידים בלי נשימה ולא הכרתי אפילו שם איטלקי אחד, התפללתי שאיטליה תנצח. בשקט, עדיין ניסיתי להיות מקובל בחברה החדשה. לא ידעתי אז שאני קושר את עצמי לעד לתמיכה בחלש, באנדרדוג, בזה שכולם נגדו. היום, ממרחק של ארבעים שנה, אני מבין כמה האימפקט של המשחק הזה השפיע עלי: ברזיל הרי הציגה את החופש המושלם, הכיף, האושר הספורטיבי העילאי, דברים שאני מאוד מחובר אליהם מבחינה ספורטיבית ופרסונלית, אבל כל התכונות הללו התגמדו עבורי לעומת העובדה שהייתה פייבוריטית גמורה.
ברזיל שייטה בסיבוב הראשון. איטליה צלעה ועלתה רק בגלל שכבשה שער אחד יותר מקמרון. ברזיל ניצחה את אלופת העולם ארגנטינה 1:3 במשחק הראשון בסיבוב השני. איטליה ניצחה את ארגנטינה 1:2 והייתה זקוקה לניצחון על ברזיל כדי לעלות הלאה. לברזיל הספיק תיקו.
44 אלף צופים צפו באחד המשחקים הגדולים אי פעם, לבטח בשלבים המוקדמים. אברהם קליין שפט, סוקרטס ופלקאו כבשו לברזיל. אבל פאולו רוסי בחולצה כחולה מספר עשרים, שרק חזר חודשיים קודם לכן מהשעייה בת שנתיים לאחר שהיה שותף בסקנדל מכירת משחקים, כבש שלושער לאחר שלא הבקיע עד אז שער אחד בטורניר. שער חוקי של אנטוניוני נמחק, דינו זוף הציל גול בטוח של אוסקר. איטליה עלתה לשלב הבא והמשיכה לזכייה בגביע. ברזיל הלכה הביתה. בעיתונים כתבו על סוף עידן התמימות. על נצחון הטקטיקה על הרוח החופשית.
מסביבי היו חבורה של ילדים בני 13, חסונים ושזופים שמיררו בבכי כמו ילדות בקונצרט של הארי סטיילס. אני רק העברתי על השפתיים את השמות היפהפיים הללו: מר-קו טר-דלי, ג'יאנ-קרלו אנטונ-יוני, וכמובן ברונו קונטי. את כל העניין הזה של לעמוד מאחורי האנדרדוג לקח לי חיים שלמים להבין. השמחה שלי הייתה פרקטית לחלוטין. הכדורגל הברזילאי היה נאיבי לחלוטין, על צרפת עוד אי אפשר היה לסמוך. האיטלקים היו האפשרות הכי ברורה ואולי היחידה לעצור את הורסט רובש והמפלצת הגרמנית.
חיסול איטלקי
הכדורגל המאורגן והטקטי של האיטלקים לא רק שניצח את הפילוסופיה ההתקפית הטוטאלית של הברזילאים, הוא חיסל אותה. ההפסד הזה היה כל כך מטלטל, עד שהברזילאים התחילו לזנוח בהדרגה את הכדורגל הטבעי שלהם, זה שמחובר לשמחת החיים הברזילאית, ולאמץ שיטות כדורגל אירופאיות הגנתיות ושל התקפות מתפרצות. השינוי הדרמטי הזה הגיע לשיאו בזכייה הברזילאית באליפות העולם ב-1994 בארצות הברית, אולי הטורניר המשעמם ביותר בתולדות המשחקים, שהוכרע בקרב פנדלים לאחר 0:0 בגמר בין, כמובן, ברזיל ואיטליה.
ברזיל ניצחה גם את הגביע העולמי ב-2002, אבל שוב זה היה בכדורגל מתועש, פרגמטי, שוב דבר לא נותר ממשחק המסירות שובה העין, הטכניקה המטרפת והכניסה התמידית לשטחים ריקים. במידה מסויימת, ההפסד של ברזיל לאיטליה ב-1982 הוא טרגדיה ספורטיבית לאוהבי כדורגל. מפסידים רומנטיים נותרים רק בגדר זכרון מפעים. את המנצחים מעתיקים.
יתרה מכך, כשסגנון הטיקי טאקה, סגנון שמזכיר בחלקו את הרוח של ברזיל 1982, השתלט על עולם הכדורגל בתחילת העשור הקודם, ברזיל חוותה טראומה נוספת: סנטוס שייצגה את הכדורגל הברזילאי החדש והמאומץ הובסה 4:0 על ידי ברצלונה ב-2011 באליפות העולם לקבוצות. שלוש שנים מאוחר יותר, בבית, נבחרת ברזיל של התקפות הנגד הובסה 7:1 על ידי נבחרת גרמנית מרהיבה בחצי גמר אליפות העולם.
נבחרת החלומות
הנבחרת הברזילאית שהגיעה לספרד ב-1982 הייתה המקבילה הכדורגלנית לנבחרת החלומות האמריקאית שתגיע לאולימפיאדת ברצלונה עשור לאחר מכן. מרקם של אינדיבידואלים שלא היה עד אז ולא היה מאז כמותו: ג'וניור, אוסקר, פלקאו (הבלונדיני עם העיניים הכחולות שקיבל את הכינוי "הזר" כיוון שהיה אחד משני השחקנים היחידים ששיחקו מחוץ לברזיל), טוניניו סרזו (הקשוח והרציני שאומץ בילדותו על ידי ליצן), זיקו, סוקרטס, אדר. ברזיל הציגה כדורגל מלא במעוף, מעז, נטול חששות, טכני, יצירתי. המשחק מול איטליה סימן לה, בפעם הראשונה, כדורגל שהוא האנטיתזה שלה. אם ברזיל הייתה מנצחת הייתה לכך השפעה אדירה על איך שכדורגל ייראה ויאומן בשנים שלאחר הטורניר. ברזיל עלתה למשחק הזה, כמו שההארלם גלובטרוטרס עולים לשחק נגד וושינגטון ג'נרלס: יהיה קצת כיף ובסוף ננצח. רק שאף אחד לא סיפר למספר 20 בכחול שהפעם המשחק לא מכור.
בכל פעם שאליפות העולם מתקרבת, המשחק הזה שוב חודר לשבילי הזכרון. אתה ממאן להאמין שעברו כבר ארבעים שנה. גם בגלל שאתה לא רוצה להאמין שאתה כזה זקן, אבל גם בגלל שהזכרון שלו טרי, חי. זה קרה אתמול. אין מצב שטוניניו סרזו מוסר את המסירה הזו לרוחב כל כך קרוב לשער שלו. אין מצב שרוסי שוב התגנב. אין מצב שזוף, ששמר על השער האיטלקי עוד מימי יוליוס קיסר, שוב מרחיק את הסכנה. אין מצב, גם אחרי ארבעים שנה. זה המשחק שאסור לו להסתיים. לא ככה.
צריך לזכור איך נראה כדורגל ב-1982 (חוץ מכדור העור האחרון, טנגו של אדידס): הוא לא היה מסחרי, לא היה מעורב בו כסף ענק והוא לא היה גלובלי. בקושי הכרת שחקנים. פלקאו אולי היה הכדורגלן הכי מרוויח, אבל כל שאר הכוכבים הברזילאים האחרים הגיעו מעבר להרי החושך, הייתה דבוקה אליהם מיסטיקה מיתולוגית. לאחר הטורניר, כשחתמו בקבוצות אירופאיות, היה אפשר לראות שהם פגיעים, אנושיים, מעצבנים, עצלנים. אבל 1989 הציעה את ההזדמנות הראשונה לראות אותם באמת.
צריך לזכור, במשחקי האימון לפני אליפות העולם, ברזיל ניצחה בתוך שבוע את צרפת, אנגליה וגרמניה. שישה חודשים לפני הגביע העולמי, פלמנגו של זיקו הביסה את ליברפול בגמר הביניבשתי. רק שלושה שחקנים מפלמנגו הצליחו להיכנס לסגל הברזילאי הסופי. השאלה לא הייתה אם ברזיל תזכה בגביע, אלא אם היא תאפיל על הנבחרת האחרונה שזכתה ב-1970.
איטליה הייתה כאמור האנטי תזה לאסטתיקה המהנה של ברזיל. ברזיל לא ספרה את הספיגות שלה, היא ידעה שהיא תמיד תכבוש אחד יותר. איטליה שיחקה כדי קודם לא לספוג. אבל איטליה מדגישה את החולשות של ברזיל: שוער בינוני, חלוץ מרכזי קטסטרופלי (אחד הפרשנים הברזילאיים אמר לאחר חילוף של סרג'יניו, "עכשיו הכדור חוזר להיות עגול"), נטייה להתחיל משחקים מאוד חלש ולהיקלע לפיגור. מצד שני כל חמשת הכוכבים של ברזיל יכלו לשחק בכל עמדה התקפית על המגרש, ובעוד שנבחרות התקשו לשלב פנטזיונר אחד על המגרש, ברזיל העלתה בהרכב חמישה. אבל הם לא נפגשו עדיין בליברו קלאסי כמו ג'ייטאנו שיריאה. או מישהו שמוכן להרוג אותם (או להפסיד את חצי הגמר בגלל צהובים) כדי לנצח אותם, כמו קלאודיו ג'נטילה. האיטלקים לא נותנים לקוסמים בצהוב זמן ומרווחים, שני הדברים החשובים ביותר עבור הסלסאו.
צריך לזכור עוד אספקט אחד לגבי הטורניר הזה. הוא מגיע אחרי שב-1978 מוליך את ברזיל קלאודיו קוטיניו, איש צבא לשעבר שמדינה שנוהלה על ידי חונטה צבאית מינתה למאמן. קוטיניו מסלק את פלקאו, זיקו וסוקרטס מהסגל ומודח בסופו של דבר בגלל סגנון המשחק המשעמם שאימץ לנבחרת ("הדריבל הוא הסימן לחולשה שלנו כאומה"). טלה סנטנה שמחליף אותו מחזיר את הכיף לנבחרת, הוא גם מחזיר את האמון בשחקנים ומעניק להם יד חופשית לשהות עם המשפחות שלהם לפני משחקים. הנבחרת של 1982 מסמלת גם את הניתוק מהשלטון הצבאי השנוא. הקפטן הוא סוקרטס, איש פוליטי מאוד שחוגג את שעריו בהנפת אגרוף באוויר כמחווה לפנתרים השחורים. אבל יש גבול גם לכמה שכדורגל יכול לפתוח ערוצים. נשיא אזרחי ראשון נבחר ב-1985 כשהאינפלציה היא בת 235 אחוז, ונשיא נבחר בצורה דמוקרטית רק ב-1989.
אבל הכדורגל של 1982 הציע משהו הרבה יותר טוב מדמוקרטיה. הוא הציע אסקפיזם מהמציאות, את איך שברזיל חולמת לראות את עצמה. במחצית של המשחק בברצלונה, סוקרטס מבלה את כל רבע השעה בנסיון לנחם את טוניניו סרזו שלא מפסיק לבכות על חלקו בגול השני. בסוף המשחק אין כבר מי שינחם.
היינו אז ילדים בני 13, נאיבים. מה ידענו על החיים. בריכה, מחנה קיץ, נגיעות ונשיקות ראשונות. אתה לא יודע איך ומתי הדברים האלו חודרים אלייך: זה לא מספיק שאתה רק הכי טוב. העולם לא פייר. היום שבו הכדורגל מת, היה גם היום שבו הבנו בפעם הראשונה שהתוצאה חשובה יותר מהאסתטיקה. לקח לנו עשורים רבים, והזכרון של ברזיל 1982, להבין שזו משוואה של שוטים. שפרגמטיזם מועתק ורציונלי לא שווה אלפית מאיבוד הזהות שלך. את הכדורגל הציני של דונגה ב-94 אף אחד לא זוכר, ברזיל של סנטנה תחיה לנצח.
אין בתולדות הגביע העולמי שום שאלה פופולרית יותר מאשר: איך ברזיל הפסידה את המשחק הזה?
פורסם לראשונה: 13:51, 05.07.22
