תחשבו על מטוס כשאתם חושבים על פיניקס סאנס. מטוס וטיסה. הבעלים המיליארדר שלהם הלך וקנה את המנועים הכי חדשניים, הכי ידידותיים לסביבה. קנה את המחלקה הראשונה הכי מפוארת. את הכיסאות הכי נוחים ומרווחים. שכר את שירותי הגסטרונומיה, את צוות הדיילים הכי יעיל ואדיב. הכל מתוקתק במילה האחרונה, בלי לחסוך. ורק דבר אחד שכחו לקנות או לגייס: טייס.
וכך פיניקס נעה ונדה בכל משחק, ממשחק למשחק. אין כיס או מערבולת אוויר שהיא פוסחת עליה. הדיילים צריכים לנווט את המטוס, דוווין בוקר מכדרר, מכדרר, מכדרר, עולה לזריקה, או שמאבד את הכדור. קווין דוראנט נעלם ומגיח מדי פעם. בראדלי ביל נראה כמו הצל של עצמו. גרייסון אלן איבד את הטאץ'. דווקא הסנטרים, שנרכשו כדי בעיקר לא להפריע, תורמים הרבה יותר מהמצופה מהם.
אבדיה: "הלב שלי היה עם ישראל כל הזמן"
(צילום: באדיבות ONE)
הבנייה של פיניקס היא אחת השערוריות הגדולות של השנה. בזבזו שלושה כישרונות על ולא נתנו להם רכז אחד בסגל כדי לנווט אותם, לתת להם את המסירה ברגע ובזמן הנכון, שינהל את כל הבלגן הזה. תחשבו על פיניקס ואיך זה נראה כשהפסידה בגמר 2021 למילווקי. אז כריס פול ניהל צוות הרבה פחות מוכשר.
תסתכלו מה מייק קונלי עושה עבור מיניסוטה. מיניסוטה היא לא קבוצה טובה יותר מפיניקס. המנהיגות של קונלי, העובדה שלמיניסוטה יש גנרל על המגרש לעומת הכאוס של פיניקס, היא ההבדל בין הקבוצות. אתה מסתכל על חצי מההתקפות של פיניקס בשני המשחקים הראשונים ובמהלך העונה הרגילה, והאסוציאציה היחידה שעולה לך בראש היא: חוסר ארגון.
לברון, תפסיק להתבכיין
לברון ג'יימס נתן עוד משחק לפנתיאון במשחק השני אתמול נגד דנבר. חטיפה ודאנק, שלשה, ועוד אחת, ריקוד בלט שהסתיים בסל ופאול, חסימה למוזיאון על ג'מאל מארי. הדבר היחיד שמבדיל בין לברון לשמונה אליפויות, לקונצנזוס מוחלט על זה שהוא הגדול אי פעם, זה איזה גליץ' אישיותי קטן. הצורה שבה עזב את קליבלנד למיאמי זו דוגמא קטנה.
ניק נרס, מאמן פילדלפיה, הפסיד את המשחק השני בניו יורק בגלל טעויות רצופות של שופטים (שהליגה הודתה בהן), אבל דיבר על זה כמה שניות במסיבת העיתונאים ונע הלאה. במסיבת העיתונאים אחרי ההפסד בדנבר, לברון התרכז בפאול גבולי (הליגה תמכה בהחלטת השופטים) שלא נשרק נגד דיאנג'לו ראסל ברבע השלישי!
פחות דיבר על השלשה החופשית לחלוטין שהוא החטיא רגע לפני שמארי קלע את סל הניצחון. מבחינת כדורסל טהור, אין אף אחד שמתקרב לקרסוליים של קומבינציית המהירות-כוח-אתלטיות של קינג ג'יימס. אבל הגליץ' האישיותי תמיד מוצא זמן ודרך לצאת החוצה ולהזכיר למה הוא לא הכי גדול.
