לתמונות הללו אין שום סיכוי להימשות מהזיכרון, בטח כשהכל היה בשידור ישיר. דרמה שנפרשה מול עיני הצופים באירוע ומעל גבי המסך – גמר מקצה הסולו בשחייה אמנותית, אליפות העולם בבודפשט, סוף יוני 2022.
זאב בודד - המדור של זאב אברהמי
השחיינית האמנותית האמריקאית, אניטה אלבארס, איבדה את הכרתה במים ושקעה למעמקי הבריכה. "המצילים לא עשו שום דבר", נזכרה המאמנת שלה, אנדראה פואנטס, "רצתי ושחיתי אליה כאילו אני באליפות העולם. ראיתי שהיא לא נושמת, השתמשתי בקרקעית להעיף את שתינו מעל פני המים, והתחלתי לתת לה סטירות. אחר כך תקעתי לה את ציפורן הזרת עמוק בתוך אחת העצמות, והאדרנלין החזיר אותה להכרה".
5 צפייה בגלריה
אלבארס מחולצת על ידי המאמנת שלה לאחר שאיבדה הכרה שאיבדה את ההכרה
(צילום: Oli SCARFF / AFP)
גם שנה לפני כן, בתחרות בברצלונה, אלבארס איבדה את הכרתה בסוף התרגיל. וגם אז פואנטס, בעלת ארבע מדליות זהב במקצוע, הצילה אותה.
סכנה מתחת למים
ספורטאים רבים מאבדים את הכרתם כתוצאה ממאמץ יתר. הם מחפשים את הגבולות שלהם, ומוצאים אותם. רק שבבריכה זה מסוכן כפליים, בעיקר בהתחשב בעובדה שהשחייניות האמנותיות עוצרות לפעמים את נשימתן למשך קרוב לדקה, מתחת למים.
באליפות העולם בפוקואוקה שביפן, בחודש שעבר, זכתה אלבארס יחד עם חברותיה לקבוצה במדליית הכסף בתרגיל האקרובטי, ובארד בתרגיל הטכני - ההישג האמריקאי הטוב ביותר ב־16 השנים האחרונות. "זו הייתה הכנה מצוינת לאולימפיאדה בפריז", אמרה אחרי טקס המדליות.
"אני מרגישה נפלא שחזרתי, זו הייתה דרך ארוכה, על אף שכרגע הורשיתי לשחות רק במסגרת הקבוצתית, ולא באישית", המשיכה אלבארס. "אני כמעט שם מבחינה פיזית, חוץ מעוד בדיקות רפואיות שעליי לעבור, אבל יש לי עדיין דרך ארוכה לעשות כדי להתחבר שוב לספורט שלי מבחינה מנטלית ואמוציונלית".
אחרי איבוד ההכרה והשקיעה במים בבודפשט, אלבארס לקחה כמה חודשי הפסקה מאימונים. הרופאים גילו שיש לה מחסור בברזל שהפריע בייצור המוגלובין, המרכיב העיקרי בכדוריות דם אדומות. העובדה הזו גרמה לעייפות, פקטור כמעט בלתי אפשרי בספורט שדורש סיבולת כמו שחייה אמנותית, שמצריך לקיחת נשימה מהירה והחזקה שלה לזמן ממושך.
מאז היא עובדת באופן קבוע עם פסיכולוג כדי להסדיר את הנשימה שלה. היא לא זוכרת מאומה מאיבוד ההכרה, מהרגעים הקריטיים שבהם פואנטס קפצה למים ואולי הצילה את חייה. רק בשבועות האחרונים הרשתה לעצמה להסתכל בתמונות של הרגעים הללו ולדבר עליהם, בלי לשקוע בטראומה.
פחד והכנה לכאב
מנואל הלביש הגרמני עלה על המצוק הענק באליפות העולם לשחייה בפוקואוקה. מכאן קופצים המתחרים מגבהים של 20 ו־27 מטרים. זו מפלצת פלדה שממנה אפשר להשקיף על אצטדיון הבייסבול המקומי, על הים ועל העיר. מעליו היו רק שמיים תכולים ומצלמת טלוויזיה מנוידת בשלט רחוק. מתחתיו, בבריכת מי הים, חיכו חמישה צוללנים למקרה הצורך. הלביש ניסה לנקות את הראש, להתרכז, אבל המחשבות שלו נדדו למסע בזמן, ארבע שנים לאחור.
אין כאן מעליות. העקבים שורפים מהטיפוס ב־35 מעלות, תחושה שלא מתמתנת גם אחרי ארבעת הניסיונות של כל קופץ. כמו רבים מהקופצים, הלביש עונד מד דופק. בדרך כלל, הדופק בגבהים האלה נע בין 120 ל־150. אם אתה עומד לנסות תרגיל חדש, הדופק יהיה אפילו גבוה יותר.
הגוף ממזג תערובת של פחד בקצה הצוק, והכנה לכאב ברגע המגע עם המים. הקופצים מגבהים מגיעים למים במהירות של 85 קמ"ש ומייצרים כוח של 10 ג'י. לשם השוואה, נהגי פורמולה־1 מגיעים לכוח ג'י של 5, טייסים ל־9. הם עוברים מ־85 קמ"ש לאפס בחמש שניות, תאונת דרכים בינונית. זה בערך מה שקרה להלביש לפני ארבע שנים בפורטוגל.
כבר במהלך הקפיצה ההיא הלביש קלט שמשהו לא טוב עומד לקרות. "כשהבנתי שאני הולך ליפול בצורה לא טובה, הייתי 12־10 מטרים מעל המים", הוא נזכר. "ואז כל הגוף שלך נמתח ונדרך, נכנס למצב של הלם, רק מחכה למכה, כבר לא יכולתי לתמרן ולעשות עוד היפוך למים".
הלביש נחת על הגב, במקום על הרגליים. "הייתי רק תשעה ימים בבית החולים, בעיקר בגלל שהפציעות שלי לא היו חמורות", סיפר. הדוח הרפואי מצייר תמונה קצת אחרת: פנאומוטורקס (הצטברות אוויר שמונעת מהריאות להתרחב ולהתכווץ, להוציא אוויר ולהכניסו) וחורים קטנים בריאות.
500 דולר, בלי ספונסרים
הוא המשיך לעבוד במשרה מלאה כשוטר במחלקת המסוקים בנמל התעופה של שטוטגרט. וגם המשיך לקפוץ ממצוקים של עשרים ומשהו מטרים, רק בשביל התחביב. אבל אחרי שהפסיד את אליפות העולם בדרום־קוריאה, הוא הצליח להיות הגרמני הראשון שעולה לאליפות העולם בפוקואוקה. הלביש קיווה לסיים בין 20 הראשונים, ואכן דורג במקום ה־18.
אין לו שום מימון ואין לו ספונסרים. עבור ההופעה ביפן קיבל 500 דולר. יום אחד הוא קפץ חמש פעמים מ־27 מטר, באימון אחר קפץ 13 פעמים מ־20 מטר תוך שעה וחצי. בדרך כלל הוא צריך לנסוע שעות כדי להגיע למתקנים עם מקפצות בגבהים האלה. "וגם שם, בגובה הזה, אני אף פעם לא שוכח את התאונה שעברתי".
הלביש ואלבארס הם רק עוד שני סיפורים. ספורטאים אלמוניים יחסית אלמלא התאונות הקשות והמצערות שעברו. אבל בתוך כל העשן של שחיתות, אירוח תחרויות במדינות נטולות זכויות אדם, חוסר לויאליות, תאוות בצע, ומה לא, חשוב מדי פעם לספר את הסיפור שלהם. של אהבת הספורט הטהורה. של אלה שממשיכים לשחות, לרוץ, לקפוץ ולנתר, ולא לוותר, בהתמסרות מוחלטת. כי מה הם החיים בלי ספורט, ומהו הספורט בלי אנשים כמו אלבארס והלביש.
