לא הייתי מסוגל לעצור את הדמעות, והן זרמו לרצפה, שוטפות את שלוליות הדם ומתערבבות בהן. על הקרקע, בכניסה למשרד בכפר האולימפי במינכן שבו התגוררו המשלחות, היו מוטלות גופותיהם של מוני ויינברג ויוסף רומנו ז"ל. לא הייתי מאמין בחלום הכי גרוע שלי שאראה כך את מוני, האיש החזק ממכון וינגייט, שלרוב הסתובב עם שני כלבים מפחידים, או את רומנו, איש גדול ושרירי. שניהם שכבו שם ללא רוח חיים.
כבר 50 שנה עברו. אבל הפצעים שהותיר אחריו רצח הי"א, ב-5 בספטמבר 1972, לעולם לא יגלידו. קראתי על הגילויים החדשים בפרשה, שמעתי מה אמרו על הפשלות שהיו אז, אבל אני לא זקוק לזה - ראיתי במו עיניי את כל השתלשלות העניינים, את האסון. "הכל בסדר", אמרו המארגנים הגרמנים שוב ושוב, הם לא הקשיבו לשום אזהרה, התנהלו בשאננות חסרת אחריות.
בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר שמעתי נקישות בדלת חדרי במגורי העיתונאים - צעקו לי "קום כבר, מחבלים בכפר". בוועדה המארגנת הסכימו לתת לי רכב עם נהג שלקח אותי לכפר האולימפי. הגעתי בערך חצי שעה, אולי 45 דקות, אחרי ששמונת המחבלים הארורים קפצו מעל הגדר ונכנסו פנימה. השומר הגרמני אפילו לא בדק את התעודה שלי ואמר באדיבות: "בוקר טוב, איך אתה מרגיש?" והופ, אני בפנים. ולא רק אני. במשך שעות ארוכות, רבים ללא אישורי כניסה נכנסו לכפר בלי בעיה עם כרטיסיות אוטובוס ותעודות סטודנט.
עמדתי שם כשאני בקושי תופס או מבין מה קורה. אותו שומר שאל מאיפה אני, עניתי שמישראל, והוא אמר: "אה, שמעתי משהו. השחורים הרביצו ללבנים, אני מבין למה באת". פתאום מישהו מחבק אותי מאחור, ואומר לי חצי ביידיש חצי בעברית: "מה אתה עושה?" זה היה שופט הכדורמים הבלגי אייבי פוקס, אחד הטובים בעולם, אדם יקר וידיד גדול של ישראל שפגש אותי באקראי. הוא אמר לי: "אני איתך לאן שאתה הולך, אני לא שקט. זה הגורל שלנו, אנחנו יהודים". הוא אימץ אותי באותו יום ודאג לי כמו אב לבנו.
כאשר המארגנים התעוררו והתחילו לפנות מהמקום אנשים ללא אישורי כניסה (והמון כאלה נכנסו למתחם), פוקס שיתף פעולה עם חברו האיטלקי, גם הוא שופט כדורמים בכיר, והשניים דאגו להכניס אותי למגורי המשלחת האיטלקית שהיו ממול הביתן הישראלי שבו הוחזקו בני הערובה, מרחק כמה פסיעות. כאשר אנשי הביטחון חיפשו בלתי מורשים כדי להוציא אותם מהמתחם, הם נעלו אותי במטבח כדי שלא ימצאו אותי ושאוכל להמשיך לסקר מקרוב את האירוע.
את התמונות משם כאילו הדביקו לי למוח - המחבלים המרצחים שיצאו מדי פעם למרפסת, את הספורטאים הישראלים מובלים עם כיסויי עיניים לאוטובוס שלקח אותם לשדה תעופה סמוך, בו מצאו את מותם. ואחר כך, את הארונות שהועמסו על מטוס אל-על.
במשך קרוב לשנה הייתי הולך לישון בשלוש-ארבע לפנות בוקר, נרדם לעשר דקות ומתעורר כשבראש שוב מרצדים המראות הנוראיים. הייתי יורד לפני הזריחה למגרש הפתוח ליד ביתי ברמת-גן, וצופה בשקט בחיים שטרקמן זורק כהרגלו לסל לאורך כל הלילה. זה עדיין חוזר לעיתים קרובות.
וכמו שאני לא שוכח, אסור לעולם שנשכח את י"א הנרצחים. התמונות הבאות, שסוקרות את הימים הנוראים ההם במינכן, חייבות להישאר בזיכרון הלאומי שלנו. הן כואבות כל כך, אבל גם היום – במיוחד היום – חייבים לחזור אליהן, לזכור ולהזכיר. הנה הן לפניכם.
לפני שהכל קרה
תראו אותם צועדים בסדר מופתי, לא מצליחים להסתיר את ההתרגשות מכך שהם עומדים לייצג את ישראל. הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את הדגל בטקס הפתיחה, יתר המשלחת מאחוריו, ואיש לא משער לעצמו את גודל האסון הקרב.
היה אדם – ואיננו עוד
מעט לפני היציאה למשחקים האולימפיים, יוסף רומנו הציג לראווה את המדים הרשמיים של המשלחת. גבר מרשים, עוצמתי. מרים משקולות נהדר שבא לבחון את כוחו מול שאר העולם.
החלומות שהתנפצו
צילום שהופך את הבטן: מאמן נבחרת ההיאבקות משה ויינברג זורח מאושר במינכן, מעט לפני האירוע, ומחבק בגאווה שניים מהספורטאים שהביא לאולימפיאדה, מרק סלבין (מימין) ואליעזר חלפין.
רוע ושנאה
ככל הנראה מדובר בתמונה המפורסמת ביותר מהטבח. מחבל אחד, כפוף עם כובע הגרב שלו במרפסת הביתן הישראלי. הוא צולם בעיצומה של המתקפה, כשרבים עוד קיוו שניתן יהיה לחלץ את בני הערובה.
הסוף המר
כאן סיימו את חייהם תשעה מ־11 הנרצחים הישראלים, שהובלו למסוק שאליו הושלכו רימוני יד לאחר שעות של התנהלות כושלת מצד המשטרה הגרמנית. הכלי השרוף עומד בלי תשובות.
הביקור המצמרר
אנקי שפיצר, אלמנתו של אנדרי, מבקרת באחד החדרים הישראליים בכפר האולימפי במינכן שבהם התחיל האסון הנורא. רק חפצים דוממים ומפוזרים נותרו כדי להעיד על מה שקרה.
המעשה המכעיס
שוב טקס באצטדיון האולימפי במינכן, אבל אין זכר לאווירה של יום הפתיחה. הדגל בחצי התורן, ניצולי המשלחת הישראלית משתתפים מתוך עננת ההלם. למחרת המארגנים כבר חידשו את המשחקים.
הביתה בכאב
הספורטאים הנותרים שלנו מיהרו לחזור הביתה, אך 11 מושבים במטוס נותרו ריקים. בדרך להמראה תפס אותם צלם שקלט מקרוב עד כמה היו המומים, אולי עדיין לא הצליחו לעכל את מה שעברו.
כל העם בכה
מטוס אל על נחת בנתב"ג ועליו עשרה ארונות. אחד נוסף, של דוד ברגר, נשלח למשפחתו בקליבלנד. גם במרחק 50 שנה התמונה הזו מכאיבה. מי שהגיע לתת כבוד אחרון לנרצחים לא ישכח את האימה והצער.
דמעות של אבא
הוא שלח את הבן שלו למינכן בתור ספורטאי אולימפי, כשהלב מתקשה להכיל את האושר. בהלוויה ההמונית בקריית שאול, אביו של מרק סלבין לא יכול היה עוד להכיל את הצער - והתפרק על הקבר הטרי.
פורסם לראשונה: 09:56, 04.09.22
