1. איזה קלאס צריך להיות לך, אילו שאר-רוח, נדיבות, רוח ספורטיבית, פרופורציות, חמלה לאחר, אהבה, יכולת לתת, אצילות. השופט שורק לסיום. ניצחת את המשחק, ניצחת את הסדרה, זכית באליפות. הצלחת להגשים את חלום חייך. חלום שבכלל לא חלמת לחלום עליו מרוב שהוא היה לא קשור למציאות, מופרך.
ומה אתה עושה? מבקש את הכדור כדי שהמשחק הזה יסתיים אצלך והכדור יישאר כמזכרת בפינת התארים בבית? נשכב בפישוק ידיים ורגליים על הפרקט? בוכה? קופץ למעלה ולמטה? רץ לחבק את החברים לקבוצה? נו, האלה שמעריצים כל סנטימטר שאתה דורך עליו בגלל שאתה מספיק אציל כדי לתת להם להתבטא, לאפשר להם להיות הכי טובים שהם יכולים להיות, להנהיג אותם בלי אלמנט של פחד?
לא. אתה מסתובב והולך ללחוץ את הידיים של כל אחד ממאמני ושחקני מיאמי היריבים. איזה קלאס, יא אללה. איזו אינטליגנציה רגשית.
2. ניקולה יוקיץ' הוא חיסון לתקופה שבה אנחנו חיים. אנטיתזה. כשהכל סביבו מהיר ומיידי, חשוף, יוקיץ' חי בעולם אחר כמעט. "עשינו את העבודה", הוא אמר לאחר המשחק לשדרית הקווים של ABC, "אפשר ללכת הביתה". יוקיץ' הוא בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי.
וכשראש הפירמידה שלך הוא כזה, כל הארגון מקבל את ה-DNA הזה. זו אליפות הסבלנות, אורך הרוח, בחירה נכונה בדראפט, טביעת עין לעשות העברות והחתמות בשוק החופשי שיתאימו לקבוצה וכמובן ליוקיץ', חמצן בלתי נדלה למאמן (כשדנבר אומרת שהיא סומכת על המאמן, היא מתכוונת לזה ולא לכך ששעון החול התחיל להיספר לאחור). יש זמן, יש סבלנות, יש הערכה. אין שום מדיניות של "אבל מה עשית בשבילי לאחרונה?" שבאה לידי ביטוי בפיטורי המאמנים בליגה בתקופה האחרונה.
העובדה המפחידה באמת אצל דנבר היא שאתה לא רואה שום חולשות. אין שום יריב שמסוגל לאיים על ההגמוניה שממשמשת ובאה, בעיקר לאור החוקים החדשים של תקרות השכר. שני השחקנים המובילים שלה (ג'מאל מארי לצדו של יוקיץ') נבחרו וגדלו במועדון, עברו בו משברים לא קלים, שניהם בשיא של השיא של הקריירה שלהם. הם השלד של הקבוצה. התרגיל הראשי של הקבוצה עובר ביניהם, שניהם יכולים לקלוע מכל מקום, שניהם נדיבים וסומכים מספיק על החברים שלהם לקבוצה כדי למסור, להאציל סמכות.
תחשבו על שחקנים מהדרג הבינוני בליגה שמסתכלים על ברוס בראון, על הצורה שבה הלייקרס השתמשו בקנטביוס קולדוול-פופ אחרי אליפות לעומת איך שדנבר התנהגה אליו. מי לא ירצה לשחק ליד שחקן כמו יוקיץ'? לממש את עצמו? הסרבי הוא מגשים החלומות, אפילו אלו שאתה לא מעז לחלום עליהם. לא פלא שהמאמן מייק מאלון אמר מיד אחרי המשחק שהקבוצה שלו שמחה, אבל לא מספיק. "עשינו את העבודה, אפשר ללכת הביתה", ולהתחיל לעבוד על השושלת. ה-NBA של השנים הבאות תהפוך לפתרון תעלומה: הקובייה הסרבית.
3. כן. רק תן לעם הזה סיבה, דרייב, משהו להוכיח. השבוע נובאק ג'וקוביץ' הפך לטניסאי המעוטר ביותר בהיסטוריה. אחרי המשחק היום, נזכרתי באולסטאר השנה, כשלברון ג'יימס בחר את יוקיץ' לשחקן האחרון בקבוצה שלו. אחרי זאיון וויליאמסון. אל תחשבו שזה לא דלק עבור יוקיץ', כמו העובדה שאמביד הועדף על פניו לתואר השחקן המצטיין של הליגה (הבדיחה הספורטיבית של העשור).
4 צפייה בגלריה
קבוצה נטולת חולשות. ברוס בראון וג'מאל מארי
(צילום: MATTHEW STOCKMAN / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
אבל אז גם נזכרתי בתגובה של יוקיץ' לבחירה המאוחרת שלו. "גם אני לא הייתי בוחר את עצמי", הוא אמר, "זה לא משחק בשבילי". איזו אצילות, איזה קלאס, איזו יכולת להגיד באנדרסטייטמנט את מה שכולנו חושבים. יוקיץ' הוא לא זיוף. הוא לא שייך למשחק אולסטאר. הוא הדבר האמיתי.
4. גם לג'ימי באטלר יש קלאס. הוא הפסיד רק אחרי שחתך את בטנו והשאיר את כל אבריו הפנימיים על הפרקט. לא שמעת אותו או אף אחד במועדון מדבר על חסרונם של הפצועים טיילר הירו או ויקטור אולדיפו. תרבות המועדון היא לדבר על מה שיש, לא על מה שאין. כל אלופה זקוקה לאנטגוניסט, ומיאמי צבעה את האליפות של דנבר בצבעים הכי מחמיאים שיש.
אבל גם אמת קטנה וכואבת (במיוחד עבורי. יש לי קראש על באטלר מאז שעבר למיאמי) צריכה להיאמר: באטלר הוא לא שחקן שייקח קבוצה לאליפות. כל דבר אצלו הולך בדרך הקשה. כל כדור נכנס אחרי שהוא עורך סימפוזיון מפרך באוויר ועל הטבעת. כל התקפה של מיאמי משולה ללידה. משהו בשיפולים של הבטן מתכווץ כשאתה רואה אותם.
התרבות של מיאמי היא נפלאה ומעוררת הערכה, אבל באטלר צריך עזרה. תמיד יהיה שחקן פצוע. תמיד יהיה קרסול נפוח. הוא לא זקוק לעוד סיפור סינדרלה של שחקן שלא נבחר בדראפט, הוא זקוק לכוכב אמיתי לידו, שיוריד ממנו את העומס, שייתן לו אפשרות לפעמים לנגן כינור שני. מגיע לו. הוא הרוויח את זה.
5. זה רק עניין של זמן. כמו סופגי הזיעה של מייקל ג'ורדן על המרפק ומכנסי הבאגי, כמו שפשוף סוליות הנעליים של לארי בירד. כל ילד שמשחק כדורסל בעולם יעלה למגרש, ולפני שהוא עושה תנועה אחת עם או בלי כדור, הוא יאחז בחלק הקדמי של הגופייה שלו ויעשה בידיים תנועות של ניקוי אבק על הבטן. מורשת יוקיץ', הסימבוליזם (מ-2.11 מטר וסט כישורים כמו שלו אפשר לשכוח).
