רפאל נדאל זכה בתואר ה-14 שלו בפריז ובתואר הגרנד סלאם ה-22 שלו בסך הכל, שניים יותר מנובאק ג'וקוביץ' ורוג'ר פדרר. את החלק הראשון של הקריירה והזכיות שלו אפשר להבין: נדאל היה צעיר וחזק - משהו שעולם הטניס לא ראה לפניו - והוא זכה בעיקר על החימר בפריז, המשטח והמגרש הביתי שלו. אבל החלק השני של הקריירה של נדאל הוא זה המפעים, המטריקסי. הוא שולט בחימר, אבל משתלט על משטחים אחרים; מועך את פדרר הארטיסט, והופך את היריבות שלו עם ג'וקוביץ' לטובה בכל הזמנים.
ההבדלים בין הקריירה הראשונה והשנייה של נדאל הם באמת כמו שני חלקים שונים. בחלק הראשון נדאל דוחף את עצמו עד הקצה, עד שהגוף מתפרק לו, מכף רגל ועד צוואר, כל הדיווחים עליו נקראים כמו תסריט של דרמת בתי חולים. בחלק השני מגיע נדאל המנטליסט. אלו הרגעים הגדולים ביותר שלו כטניסאי, מלאי ההשראה, ניצחון הרוח על הגוף.
טניס הוא ספורט ששוחק פיזית את השחקנים. המשטחים הקשים, העונה הבלתי נגמרת, טיסות, ערים זרות, חדרי בית מלון, החבטות העצומות, נקודות של שעה, ספינים ועוצמה בידי טובי אמני הרקטה מלווים בחדשנות טכנולוגית. לטניס צריך להגיע עם אזהרה למשתמש: הספורט הזה יכול להרוס אותך. אבל טניס הוא בעיקר ספורט שמועד לבעיות מנטליות. חרדות, דיכאון מהפסדים, הספקות התמידיים שיכולים לגרום לשחקן לשנוא את המשחק, ולפעמים אפילו את עצמו. והכל בבדידות מזהרת.
נדאל, בעיקר בגלל סגנון המשחק האגרסיבי והטכניקה שלו, גרם לנזק לגופו. רבים הביעו פליאה שהוא בכלל שרד כמקצוען לאחר פגם ברגל שמאל מילדות. הוא פרש מלא מעט טורנירים, וכבר לפני הזכייה שלו באוסטרליה בשנה שעברה היו דיבורים במחנה שלו שהגיע הזמן לפרוש. הזכייה באוסטרליה הייתה רגע ראוי לתלות את המחבט: חזרה מפיגור של שתי מערכות אחרי חמש וחצי שעות וניצחון על אחד מהטוענים החדשים למלוכה. זכייה מספר 21 שהפרידה אותו מג'וקוביץ' ופדרר, ניצחון שכולו היה מחווה לעקשנות, לנשמה, לתשוקה, הקרב שהוכיח שוב שאין אף אחד בסבב עם אלרגיה להפסדים כמו "השור ממאיורקה".
קרה לנדאל בשני הגראנד סלאם האחרונים דבר מדהים: ברגע שהוא הריח אפשרות הוא התחיל לתקוף: פורהנד טופספין שעולה וחודר לקראתך, ממציא זוויות, מכריח את היריב לרוץ על חייו. זה היה טניס מרגש: האיש לפניך היה בן אדם שרוט מבחינה גופנית, שערו מדלדל, כל סרב שלקח, כל משחק שהפסיד ניכר על פניו וגופו, אבל הטניס: הטניס היה נדאל מודל 2008. אחרי שמצא את האדרנלין ואת כוח הרצון מהרזרבות, המארגנים נאלצו להביא לו כסא כדי שישרוד את הטקס במלבורן. אבל לא היה סיכוי שנדאל יסיים את הקריירה שלו במקום אחר חוץ מפריז.
פחדן בבית, אמיץ על החימר
נדאל ידוע בפחדים שלו. הוא פוחד מעכבישים, אופנועים, רעמים וברקים, כלבים וחושך. ב-2009 הוא אמר למגזין אמריקאי שהוא פוחד להיות לבד בבית, וכשזה קורה הוא ישן על הספה, עם כל האורות דלוקים והטלוויזיה דלוקה. הריאיון התקיים עשר שנים לפני שנדאל התחתן. מבחינות מסוימות, כל האומץ של נדאל התנקז ליכולות הספורטיביות שלו, לקרבות שניהל. אין משטח שדורש ממך מיומנויות ואומץ כמו החימר ברולאן גארוס, הפכפך ולא צפוי (בניגוד למשטחים הקשים), ערמומי ואכזרי (כפי שהתברר לזברב בחצי). נדאל שלט ברולאן גארוס בעיקר בגלל שהגיע לדרגת רב אמן מלכותית בשליטתו בחימר, באופן שבו הגוף שלו מתנהג אליו ואיתו, ובאופן שבו ידע איך החבטות שלו ושל יריבו ייראו עליו. רולאן גארוס הוא משטח שהריצות עליו, החבטות בו, והדרך שבה הכדור קופץ מהחימר הופכים אותו למשחק טניס אכזרי ומשולש: היריב, המשטח והתחרות האכזרית בינך לבין עצמך: למי תיגמר הבטרייה קודם, לגוף שלך או למוח.
6 צפייה בגלריה
הגיע לדרגת רב אמן מלכותית בשליטתו בחימר. נדאל והסרוויסים בפריז לאורן השנים
(צילום: AFP)
נדאל שילם מחיר כבד מבחינה גופנית. הוא נעדר מכמה טורנירים ברציפות כמה פעמים ולמשך יותר מחצי שנה במקרה אחר והדרדר למקום העשירי בעולם, אבל בכל פעם הוא מצא את החוזק המנטלי, את השליטה העצמית שהובילה לביטחון עצמי שהובילו לעוד נצחון בגראנד סלאם. במשך שנים ההחלטיות של נדאל ניצחה כאב כרוני ברגל שמאל, כאבי תופת בגב, מרפק, ברכיים רועדות. המצב הגופני המתדרדר של נדאל הביא לשינוי גם ביחס הצופים אליו: בתחילת דרכו הם חשדו בשרירן שאיים על המאסטרו השווייצרי. ואז הם למדו לקבל אותו. בשנים האחרונות, נדאל מקבל עידוד של בן משפחה מהקהל. הטניס של נדאל היה תמיד טניס מתאמץ, מזיע, הגניחות, היד מעל לראש. ואותנטי. לא היה לו רבע מהכישרון של פדרר, אבל הוא עבד קשה פי חמש.
היתרון המנטלי של נדאל היה בולט הן באופן שבו ביצע פתרון בעיות בין שנה לשנה, טורניר לטורניר ואפילו משחקון למשחקון (לרולאן גארוס הוא הביא את הפורהנד המהיר שפגש את הכדור מיד בעליה שלו מהמשטח). הוא התנחל בחלקת הראש של פדרר וסירב לצווי הגירוש. נגד ג'וקוביץ', עוד מנטליסט, היה לו הרבה יותר קשה. לא פלא שהמשחקים הגדולים ביותר על משטח קשה וחימר היו ביניהם.
ברשימה אחת עם בריידי, ג'ורדן ומסי
כמו מאהבת נצחית, פריז חיכתה שנה אחרי שנה לנדאל, אבל השליטה האבסולוטית של הספרדי על החימר משכיחה את ההישגים שלו על משטחים אחרים. רק ג'ימי קונורס, פיט סאמפרס ופדרר ניצחו יותר ממנו באליפות ארצות הברית. נדאל התלונן רבות על תכיפות הטורנירים על משטחים קשים ועל העינוי שהמשטחים הללו מעוללים לברכיים שלו, אבל ההתלוננות שלו הסתיימה במקום שבו הספרדי החליט לכבוש עוד אחד מהפחדים שלו.
רק לפני פחות משנה, אחרי הפסד ברבע גמר לג'וקוביץ' בצרפת, ואחרי ניתוח שאחריו נעזר בקביים, נדמה היה ש-20 שנות רומן הספורט שלנו עם נאדל נידפים באוויר. באוסטרליה הוא נראה כבר פגיע, בטורניר שניצח רק פעם אחת בעבר, אחרי ניתוח וקורונה שבה חלה, נגד דניל מדבדב מהדור החדש, שכבר היה ביתרון שתי מערכות ועם שלוש נקודות שבירה כדי לעלות ל-2:4 בשלישית, הברבורים התאספו על האגם הסמוך כדי לשיר לנאדל את סונטת הסיום שלו. שלוש שעות אחר כך הוא כבר חרט את עצמו לספרי ההיסטוריה. לא רק של הטניס, אלא של גדולי הספורטאים אי פעם. בלאונג' עם טום בריידי ומייקל ג'ורדן, לאו מסי ו-וויין גרצקי. האליפות הזו הייתה רגע השיא של נראטיב הקריירה שלו: הטכניקה וסגנון המשחק של נדאל שחקו את גופו ופוררו אותו לרסיסים. משלב מסוים הוא ניצח משחקים וטורנירים, וטניסאים ששייכים לאותו לאונג' בעיקר בזכות היכולת המנטלית שלו לשחק דרך הכאב. בסוף, כמו בחיים ובעיקר בספורט, הגוף שלו קרס כך ששום יכולת מנטלית לא הייתה יכולה לחפות על כך. גדול טניסאי כל הזמנים, מי חשב על זה בפעם הראשונה שהוא הגיח לחיינו, שנתיים לתוך מלכותו של פדרר.
הזכייה באוסטרליה הפרידה בינו לבין שני האחרים. אבל החזרה הביתה לחימר, לטורניר שבו שוב שיחק על הקצה (אני אחבוט בכדור במשחק הזה, עד שייפלו לי הידיים, או שאנצח), הניצחון על ג'וקוביץ' ברבע, המזל מול זברב, הניצחון בשלוש מערכות מול קספר רוד (האחרונה על האפס) כשפדרר ביציע. החזרה הזו הבהירה סופית, גם לאוהדי פדרר ההדוקים ביותר, שנדאל, שהניצחון העלה אותו למקום השלישי בדירוג העולמי, הומלך לטניסאי הטוב בכל הזמנים, למי שהיה זקוק להוכחות.
מעולם בלי שערורייה, בלי דוגמניות על הכתף, בלי חיי לילה סוערים, סמים, אלימות, מכוניות נוצצות. צנוע ועניו, ואנושי, ואהב את הטניס כמו שאיש לא אהב אותו לפניו. אם זה היה המשחק האחרון של נדאל, אין ראוי ממנו להעביר את השרביט לדור הבא.
