משחקי המחשב שינו את האופן שבו שאנחנו רואים כדורגל, את ההשפעה המדהימה של פוטבול מנג'ר אנחנו רואים היטב היום. במשחק הזה, כל מהלך שאתה עושה כמאמן משפיע על המגרש בצורה ישירה. הכנסת חלוץ? הוא יבקיע או יחמיץ בצורה מזעזעת. הלכת אחורה ב־0:1? היריבה תלחץ עליך עד שתשווה בדקה ה-94, או שדווקא הקבוצה שלך תכבוש את השני. תמיד יש דרמה.
הבעיה היא שההשפעה של המשחק חילחלה לחיים האמיתיים. בשנים האחרונות חל זינוק מטאורי במעמד המאמן. יש כאלה שחושבים שהמאמן הוא אלוהים, ורק הוא יכול להושיע. אם רק היה עולה עם שלושה חלוצים במקום עם שניים, הכל היה נראה אחרת. ברק בכר קצר את הפירות מהגישה הזאת, ועכשיו הוא סובל ממנה. הוא האחראי הבלעדי ל"כישלון" של מכבי חיפה עד כה העונה, בעוד הציפיות ממנו היו מופרכות. השיח סביב מכבי חיפה הוא כאילו היא עומדת לרדת ליגה, בעוד שמבט לטבלה מגלה שהיא עדיין מועמדת רצינית לאליפות.
בכר זכה בצדק למעמדו כגדול המאמנים הישראלים, עם שש אליפויות בשמונה עונות. חסידי כת "המאמן הוא הכל" קיבלו הוכחה לטענה שלהם, האיש על הקווים הוא זה שעושה את כל ההבדל. לבכר היו סגלים מפלצתיים עם כוכבי-על כמו טוני ווקאמה וצ'ארון שרי, בכל רגע נתון היה לו את אחד משני ההרכבים הטובים בארץ. אבל שחקן הוא רק בובה על חוט. הוא לא זז בלי מאמן שישבץ אותו נכון ב-4-4-2 יהלום. בכר גרף את כל המחמאות ורוב מוחלט של הקרדיט הלך אליו. זאת הייתה טעות אז, וזאת טעות גם היום.
מניית בכר קורסת
אחרי ההצלחות הבלתי נתפסות בארץ הגיעו הכישלון בכוכב האדום בלגרד והקשיים במכבי חיפה, ופתאום בכר לא מאמן גדול. אחרי שליש עונה המשיח החדש של הכדורגל הישראלי הוא רן קוז'וך עם הכדורגל החדשני שלו - ללחוץ גבוה ולשחק התקפי. בכר? קוראים לו עקשן, מיושן, לא גמיש והכי גרוע – מתנשא.
תאום האדם שיצר הרמוניה מושלמת בבאר-שבע בין ווקאמה־בוזגלו־מליקסון לא יודע לנהל סגל. הוא גם לא יודע להביא זרים (מי הביא את מיגל ויטור ופרנצדי פיירו?) והמחמאות על הביטחון העצמי שלו הפכו לביקורת על זחיחות. פרשנים שנשבעו בשמו מתנהגים ככופרים מוחלטים, ומניית בכר קורסת כמו המניה של בלקברי אחרי הצלחת האייפון. מתברר שבכר לא מציאה גדולה, אפילו חילופים הוא לא עושה בזמן (הוא לא רואה שהשחקנים לא רצים, נו באמת!), ועוד לא דיברנו על כמויות המזל שלהן הוא נזקק בקריירה הקצרה שלו.
בכר לא שכח לאמן תוך שנה, ושום דבר לא התיישן אצלו חוץ מתסרוקת הקוצים. העניין במכבי חיפה פשוט מאוד: השחקנים לא פוגעים, גם לא הכוכבים. דיא סבע שחקן מעולה אבל לבד זה לא מספיק, וגם חלוץ־העל דין דוד צריך לפעמים חמש הזדמנויות כדי לכבוש פעם אחת, שזה יותר מדי עבור מי שרואה עצמו החלוץ הטוב ביותר בארץ. מתיאס נהואל, הרכש היקר, לא מקבל הרבה דקות משחק וייתכן שיש לכך סיבה טובה. שחקן שנקנה ב-2.5 מיליון יורו צריך לבדוק טוב עם עצמו מדוע הוא לא מתאקלם. במכבי חיפה יש את התנאים הכי טובים בארץ, לשחקנים שמרוויחים כמו בכר יש אחריות שווה למצב הקבוצה. אם הכוכב החדש לא מצליח להתאקלם, זו גם אשמת הסגל שלא עוזר לו.
סגל לא מאוזן
למכבי חיפה יש גם מנהל מקצועי, שבונה את הסגל ומביא את הזרים. לגל אלברמן נוח כשברק בכר סופג את כל האש על הסגל הלא־מאוזן, שכולל כרגע רק חלוץ אחד ואלף גרסאות של קשרי אמצע ("למה הוא מתעקש על שלושה בלמים?" אולי כי אין לו כנפיים). השחקן הכי משמעותי של מכבי חיפה בעונה שעברה היה פיירו. הוא עזב, ובכר לא קיבל מחליף. הוא קיבל סגל ששווה בדיוק את התוצאות שהוא עושה. הציפייה שיבנה ממה שיש לו ביד מפלצת בזמן קצר אפשרית רק בעולם הפנטזיות של פוטבול מנג'ר. המציאות של הכדורגל הרבה יותר אפורה. גם לכוכבים הכי גדולים בליגה יש חסרונות שזועקים לשמיים, ולא ניתן לצפות ממאמן – מעוטר ככל שיהיה – להפוך אותם למה שאינם. בכר לא יכול למנוע מדין דוד להיכנס לעשרות נבדלים או לדאוג שההגנה בראשות שון גולדברג תישאר מרוכזת לאורך 90 דקות.
כשלא הולך, אף שחקן ישראלי שמרוויח מאות אלפי שקלים בשנה לא יקום ויגיד "אני והחברים שלי אחראים", הם יישאו את עיניהם לשמיים - למאמן בעל הכוחות האינסופיים. עכשיו מגלים שבכר הוא רק בן אדם. מאמן ענק, אבל עדיין בשר ודם. האם נלמד מכך שהמאמן הוא לא האחראי הבלעדי? לא, כמאמינים עיוורים נחפש אלוהים חדש להעביר אליו את כל האחריות. עכשיו רן קוז'וך הוא המאמן הכי טוב בארץ, בפער. אמנם קינגס קאנגווה מעל הליגה ודן ביטון בכושר מטורף, אבל תראו איך המאמן עושה קסמים בלתי אפשריים.
