ירדן שועה הוא כנראה השחקן הכי אנדרייטד בכדורגל הישראלי.
באגרוף יש מדד "פאונד־פור־פאונד" שנועד להשוות בין מתאגרפים בקטגוריות משקל שונות. אם היה כזה לכדורגלנים, אז היינו צריכים לבדוק את היחס בין גודל הקבוצה להצלחת השחקן. לחלוץ במכבי ת"א ובמכבי חיפה יש יותר סיכויים להצליח מאשר לחלוץ בבית"ר ירושלים. שועה מצליח בקבוצה שהכאוס שולט בה, זה הרבה יותר קשה מלהצליח במקום שבו יש מערכת מסודרת עם הרבה כסף. שועה צריך לפעמים לעשות הכל בעצמו, לבד כדי שבית"ר תנצח, חוץ מלעמוד בשער.
אפשר ללהג כמה שרוצים על ההתנהגות שלו. בסופו של דבר, איזו קבוצה לא הייתה רוצה שחקן כזה אצלה? שחקן שנותן מספרים ובכל דקה על המגרש משפיע על המשחק בצורה דרמטית. סוג של גאון כדורגל אמיתי. שועה מזכיר לי מאוד את מתאבק WWE האגדי שון מייקלס. ילד רע, עם גישה לא בריאה - אבל איזה תענוג היה לראות אותו בזירה. הוא שיחק בתפקיד "הרע", אבל הקהל הריע לו. המעריצים התעלפו ביציעים. הוא לא היה חזק וגדול כמו האלק הוגאן, אבל היה קופץ מסולמות גבוהים בלי לחשוב פעמיים.
היכולות האתלטיות לצד השחצנות החמודה של שועה בן ה־24 קנו את הקהל. שמונה שערים בסיבוב הראשון, כשלפעמים הוא הולך בחוסר חשק ומכריח את יוסי אבוקסיס להחליף אותו. אבל שועה נטען גם מדברי ביקורת עליו, כי הוא חייב להיות הכוכב של ההצגה כמו שון מייקלס. שועה יהיר כי הוא רואה את המגרש כמו איל ברקוביץ', ויכול לכבוש בכיף כמו חיים רביבו.
כל כך כיף לצפות בו, שגם דרך הטלוויזיה מתחשק לך לשלם על הכרטיס למשחק. ואחרי שרואים כיבושים, בישולים, כשפים וכדרורים כאלה - הדיבורים על האופי מאוסים מאוד. נותנים לכם את מנת השף, ואתה מתלוננים שהשתייה לא הגיעה בזמן. שועה לוקח מרכיבים בלתי אפשריים: הגנה נוראית, קישור ככה־ככה (מזל שיש את עדי יונה) וחלוצים שלא מגיעים לעבודה בכל יום. באים אליו עם תלונות על חוסר מחויבות גם אחרי שכבש ובישל, והתיש את ההגנה. כל שחקן אחר היה מקבל אולפנים מיוחדים שמסבירים למה הוא חייב להיות בנבחרת ישראל (נכון, הוא לא סיים שירות צבאי מלא, אבל בטוח אפשר למצוא דרכים כדי לפתור את הסוגיה).
שועה הביא לבית"ר את גביע המדינה, ובעונה כאוטית כזאת הוא יכול לסיים איתה במעלה הטבלה. הביזיון והפחתת הנקודות בגמר ההוא כבר די נשכחו, הפנים קדימה. הנתונים שלו בסיבוב הראשון מרשימים ואפילו אבוקסיס כבר התרגל לכל השטויות שלו, אז ירדן שועה יכול לעשות הכל על המגרש. יגידו שזאת שכונה שבית"ר מגבה אותו ומכילה את ההתנהגות שלו, אבל עמוק בלב, לא מעט בעלי מועדונים היו רוצים ירדן שועה משלהם בקבוצה.
הפועל ת"א משתנה לטובה
הפועל ת"א יכולה לנצח בשלושה משחקים רצופים, ובאותה מידה היא גם יכולה לסגור ארבעה משחקים בלי ניצחון. רבים מתגעגעים למייקל ולקאניס, ומדחיקים את ה־5:0 שהוא ספג בדרבי. כל הליגה שמתחת למכבי ת”א ומכבי חיפה (ולעיתים גם הפועל באר־שבע), מתמודדת עם אותו חוסר יציבות. הכל זה עניין של מומנטום. זוכרים שבני־ריינה הייתה הקבוצה הכי חמה בליגה? זה נגמר, כי פשוט אין דרך אחרת. אין לה ולאחרות את העומק שיכול לאפשר לה להתמודד פעמיים בשבוע. אז ינצחו פה, ויפסידו שם. ההסדר הזה של שני משחקים בשבוע מעמיק את חוסר השוויון בליגה, ואחרי שנחזור לשחק פעם בשבוע – האם כבר יהיה על מה לשחק?
המינוי של בורחה למה נראה כמו גימיק, אבל בסך הכל התוצאות שלו בסדר גמור. על אף ההפסד לנתניה, להפועל ת”א יש הבזקים בהם היא משחקת בצורה התקפית. גם נגד האלופה היא ניסתה ליזום, לצערה זה לא הצליח. אבל זאת לא הפועל ת”א שהתרגלנו לראות בשנים הקודמות, עם הנעת הכדור האינסופית בין השוער לבלמים ותקווה שהמשחק יסתיים ב־0:0.
האם בורחה יוביל את הפועל ת”א לעידן חדש? אי־אפשר לדעת. האם מאמן אחר היה משיג תוצאות טובות יותר? גם את זה אי אפשר לדעת. כדי לבחון את הפועל ת”א באמת, צריך שהיא תשחק פעם בשבוע. אין לה יכולת לעשות רוטציות ולשחק במערכים גמישים, היא יותר מוגבלת בעניינים האלה בשל ענייני תקציב. הדרך לשינוי אמיתי בהפועל ת”א ארוכה מאוד והרבה דברים צריכים להסתדר כדי שהיא תרוץ בצמרת. או שפתאום יגיע בעלים עשיר ויפתור את כל הבעיות.
