היום, ב-30 באוקטובר, לפני 50 שנה, נפגשו מוחמד עלי וג'ורג' פורמן לקרב על אליפות העולם באיגרוף במשקל כבד. "ראמבל אין דה ג'אנגל", כונה הקרב שנערך בזאיר. עלי, שאימץ את טקטיקת ה"רופ א דופ", שבו נשען על החבלים ונתן לפורמן האימתני להוציא עליו את כל אימת זרועותיו, כעסיו ותסכוליו, רק כדי להביט עליו בזלזול ולשאול: "זהו, ג'ורג'? זה כל מה שיש לך?" הפיל אותו לרצפה בנוקאאוט בסיבוב השמיני. תזכורת: עלי הגיע כאנדרדוג מוחלט לקרב נגד פורמן הצעיר בשבע שנים והבלתי מנוצח (הגיע לקרב עם מאזן נקי של 40 ניצחונות, מהם 37 בנוקאאוט).
60 אלף איש הגיעו לראות את הקרב באצטדיון למרות שנערך בארבע לפנות בוקר כדי להתאים את עצמו לפריים־טיים באמריקה. הוא קיבל אחוזי צפייה עצומים וההערכות הן שמיליארד צופים חזו בו, בהם 50 מיליון ששילמו על השידור וראו אותו בתיאטראות ואולמות ספורט. בעיני רבים, זה היה תיאטרון הספורט הגדול ביותר של המאה ה־20. נורמן מיילר נשלח לסקר את הקרב, וגם האנטר ס. תומפסון עבור "רולינג סטון" (תומפסון נרדם על מזרן בבריכה במלון עם בקבוק אלכוהול ביד ופיספס את הקרב). סרט דוקומנטרי שנעשה על הקרב, "כשהיינו מלכים", הושלם רק לאחר 22 שנים, ובכל זאת זכה באוסקר.
זו הייתה חגיגה שחורה בלב היבשת השחורה, חגיגה של מוזיקה וריקודים אפריקאיים עם אמנים כמו בי־בי קינג וג'יימס בראון ששר "תגידו את זה בקול, אני שחור ואני גאה". ובעיקר זאת הייתה ההמלכה המושלמת של עלי, האיש שתאריו נלקחו ממנו לאחר שסירב לשרת במהלך מלחמת וייטנאם, ועכשיו החזיר לעצמו את התואר, כשהמלחמה גוועת, אחרי שפצעה אנושות את החברה האמריקאית.
קלאסיקה שחורה
רק אמרגן כמו דון קינג היה יכול להרים ספקטקל כזה. קינג היה אז מחוק כלכלית ותדמיתית. כדי להרים קרב כזה הוא היה חייב שני דברים: להבטיח שאף אמרגן אחר לא יציע לעלי ופורמן סכום גבוה יותר, ולארגן את הקרב מחוץ לאמריקה. קינג הציע לכל מתאגרף חמישה מיליון דולר למרות שלא הייתה לו שום אפשרות לדעת כמה רווח הקרב ייצר (100 מיליון דולר בסופו של דבר, פי שישה במונחים של היום). כדי לממן את הקרב, קינג פנה לשני דיקטטורים איומים: מובוטו ססה סקו שהסכים לארח את הקרב בזאיר (קונגו כיום) ומועמר קדאפי, שליט לוב שהסכים לממן חלק מההוצאות.
ב־1968, שנה לאחר שתוארו של עלי נשלל ממנו והוא הושעה לשלוש שנים וחצי, פורמן זכה במדליית זהב עבור ארה"ב באולימפיאדת מקסיקו. זו הייתה האולימפיאדה שנודעה בהפגנות של ספורטאים אמריקאים שחורים במהלכה נגד היחס הגזעני והמפלה כלפיהם בבית. הזכייה של פורמן במדליה והעובדה שנופף בגאווה בדגל האמריקאי, הפכה אותו לדמות נלעגת בקרב השחורים, שהדביקו לו את הכינוי המעליב "הדוד טום". הפרוטגוניסט המושלם לעלי, המשיח השחור, שהתנגד בגלוי ובקול לאליטה הלבנה.
פורמן היה כאמור הפייבוריט הברור. הוא ניצח בכל הקרבות שלו, כולל את שני המתאגרפים היחידים שהצליחו לגבור על עלי, ג'ו פרייזר וקן נורטון. עיתונאים רבים, מקורבים ואוהדים, הביעו חשש כבד מהקרב. הם לא פחדו מהפסד של עלי, הם פחדו שהוא לא יקום ממנו. הוא כבר לא רקד כמו פרפר, ולא עקץ כמו דבורה.
אבל לעלי היו תוכניות אחרות.
תהרוג את הבלגי
אם עד אז עלי בלט בתנועה שלו ובטכניקת האיגרוף, הרי שהקרב נגד פורמן הוכיח שהוא גאון טקטי ובעיקר לוחם אמיץ לב שהיה מוכן להקריב את הגוף שלו ולחטוף מאות חבטות מהמתאגרף הכי חזק על הפלנטה.
אבל זה היה הרבה יותר מקרב איגרוף, כאמור. זו הייתה חגיגת תרבות ומורשת. אפרו־אמריקאים רבים חזרו לשורשים שלהם, ליבשת שמעולם לא היו בה. "מפה יצאו אבותינו על ספינות העבדים, ואנחנו חוזרים לכאן היום כדי לחזות בהכתרה של אלוף עולם", אמר אוהד שחור למגזין "טיים" בימים שקדמו לקרב. המקומיים, 12 שנה לאחר שזכו לעצמאות בתום 52 שנות קולוניאליזם בלגי במדינתם, ראו בעלי סוג של משיח: הוא היה שחור ויפה, התגאה במי שהוא ובמוצא ובשורשים שלו והביע את דעותיו בקול רם וצלול. עלי היה איש שיווק מהשורה הראשונה, ומתאגרף עצום, אבל כבר אז הוא הבין את התפקיד הסמלי שלו עבור האוכלוסייה האפריקאית.
כשג'ורג' פורמן הגיע להתאמן לקרב בזאיר, הוא ירד מכבש המטוס עם שני כלבים מסוג רועה גרמני, מסוג הכלבים שהחיילים הבלגים היו מסתובבים איתם כששלטו במדינה. אם בארה"ב פורמן היה "הדוד טום", בזאיר הוא הזכיר למקומיים את הטראומה שלהם (כשעלי דיבר אל פורמן לפני הקרב, הוא התייחס אליו כאל "הבלגי"). "יש להם פה אריות", אמר פורמן בזמנו, "אני לא מבין מה יש להם לפחד מרועים גרמניים". אם פורמן לא הכיר בסמליות, עלי היה סמל מהלך. פורמן הסתגר במחנה האימונים לפני הקרב. עלי יצא לריצות ברחבי העיר והמדינה. עשרות ואז מאות ואז אלפים התלוו לריצות שלו, כמו פורסט גאמפ, כשהם צועקים ביחד ובקצב של להקה מתורגלת: "עלי, בומה יה", עלי, תהרוג אותו. תהרוג את הבלגי.
הסיפור, הביקורת והגאולה
הקרב של עלי בזאיר, קרב המאה שבו הפסיד לפרייזר, וה"ת'רילה אין מנילה" שבו ניצח את פרייזר בפיליפינים, אולי שלושת הקרבות הגדולים בתולדות הענף, הוכיחו שוב שעלי היה אז לאיגרוף, מה שטייגר וודס היה לגולף בסוף שנות ה־90: הוא היה הענף עצמו. בלעדיו איגרוף היה משעמם, כבוי, נטול מגנט. התקשורת שלחה את הארטילריה הכי כבדה שלה לזאיר, לא בגלל שפורמן היה יכול להרוג את עלי ולא בגלל החגיגה האפריקאית, אלא כי עלי תמיד היה סיפור.
הקרב נתן לעלי גאולה, הוא זכה מחדש בתואר אלוף העולם במשקל כבד, נגד האיש הכי חזק בעולם, וכמעט בלי להשתמש באגרופים שלו. הוא ניצח על ידי כך שהצליח לשאוב את כל האנרגיה מפורמן, על ידי כך שעירטל אותו לחלוטין מהביטחון העצום איתו הגיע לקרב, והחליף אותו בספק.
אבל עלי ספג גם ביקורת רבה. רבים מאוהדיו כעסו על שיתוף הפעולה שלו עם דיקטטור רצחני כמו מובוטו, על שקיבל ממנו ארבע לימוזינות, על שרודף שלום ומתנגד משטר כמוהו הסכים להיות חלק בהצגה שיווקית שנערכה באולם שבו מובוטו נהג להוציא להורג את מתנגדיו, ושלא היסס להמליך את מובוטו כמנהיג אפריקה, למרות שהוביל מדינה שסחרה בשמחה עם דרום־אפריקה תחת האפרטהייד.
שבעה סיבובים ארוכים עלי שכב על החבלים וספג וספג וספג. הוא היה אמור למות בקרב הזה, כמו כוכב רוק שמת על הבמה באמצע ריף גיטרה שלו. פורמן הוציא אותו להורג מכה אחרי מכה, שמאל אחרי ימין. עלי שכב על החבלים ושמע את האצטדיון בקינשסה רועד מהתפילות של הקהל: "עלי, תהרוג אותו". עלי, על החבלים, ידע שהוא חייב לתת לתסריט הזה סוף הוליוודי.
ב־1996, כשהסרט על הקרב זכה באוסקר, פורמן (שנים לאחר מכן הוא הודה כי לא ניסה לנצח את עלי אלא להרוג אותו בזירה) שילב את ידו בזרועו של עלי ועזר לו לעלות לבמה בלוס־אנג'לס בעת חלוקת הפרסים. כמה חודשים לאחר מכן, עלי הדליק את המשואה האולימפית באטלנטה. יד ימין שלו, היד שהפילה את פורמן בארבע וחצי בבוקר בחשכת הג'ונגל, רעדה בגלל מחלת הפרקינסון שבה חלה. הפה שלו, זה שהיה מכה ביריבים שלו, חזק יותר מכל סנוקרת שלו, כבר לא יכול להוציא מילה ברורה מהפה.
פורסם לראשונה: 01:30, 30.10.24
