אנסטסיה גורבנקו שברה בשנים האחרונות כמעט כל תקרת זכוכית אפשרית, אבל לא היה רחוק שהחיים ייקחו אותה למסלול אחר לגמרי. "אחרי אולימפיאדת טוקיו עשיתי את הטירונות ופתאום היה לי קשה עם השחייה. היו לי מחשבות לקחת צעד לאחור, ממש לפרוש", היא חושפת רגע אחרי מדליית הכסף ההיסטורית באליפות העולם בקטאר, בראיון ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet.
"זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי במסגרת שאינה קשורה לספורט ורחוקה מהבריכה, פחות נהניתי מהשחייה. התגייסתי אחרי שזכיתי באליפות העולם בבריכות קצרות באבו-דאבי, ואז הופיעו לי מחשבות להשאיר את השחייה מאחור ולהתחיל בקריירה צבאית, להיות קרבית.
"עברתי טירונות, הכרתי חברות חדשות והיה לי טוב, אבל אז מישהו אמר לי משפט ששינה הכל: 'יש מי שיחליף אותך בצבא, אבל בשחייה אין לך תחליף'. אני מרגישה שאני יכול לתרום למדינה מהמקום שלי ושלמה עם ההחלטה להישאר בבריכה".
גורבנקו בת ה-20 בטח לא מצטערת שקפצה למים, ואנחנו הרווחנו את אחת הספורטאיות הגדולות שצמחו כאן - והיא רק בתחילת דרכה. אם על מדי צה"ל או על חליפת השחייה - זה בכל מקרה היה נגמר בהצדעה. אלא שבמקביל לנסיקה בקריירה, השחיינית מתמודדת עם משבר נוסף, שטילטל את עולמה: חברה הקרוב מתן אנגרסט, שלמד איתה בבית הספר, נחטף לעזה בשבת השחורה.
החלטת להקדיש את המדליה למתן.
"כשהתחילה המלחמה הייתי בחו"ל, רק אחרי חודש הבינו שהוא חטוף בעזה. ידעתי שזה המעט שאני יכולה לעשות בשבילו, להקדיש לו את המדליה אם אזכה. למדנו ביחד בחטיבת הביניים אפק בקריית-ביאליק, היינו בכיתת ספורט שמחולקת בין שחייה לכדורסל, הוא שיחק בה. היינו כיתה מאוד מגובשת, ממש חבורה. הזוי שהוא בעזה וסובל שם, ושהמדינה לא עושה עם זה כלום".
איפה היית ב-7 באוקטובר?
"הייתי עם דניס לוקטב בגביע העולם בברלין, נכנסנו לשוק. באותו היום הייתה לי תחרות והייתי כל היום על הטלפון, כל הזמן. לא הבנו מה קורה כי היינו רחוקים. זה חוסר אונים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ניגשו אליי שחיינים כדי לתמוך בי".
אחרי 7 באוקטובר הייתי לבד ביוון, פחדתי לישון, לא תיפקדתי. חששתי שמישהו יגיע למלון. היה לי ממש רע, הרגשתי שאני נופלת בכל יום לבור עמוק יותר. זה חילחל פנימה והקפיא אותי
נופלת וקמה
גורבנקו המשיכה מברלין ליוון, שם עברה משבר נפשי שגרם לה להפסיק להתחרות ולשקוע בדיכאון ובחרדות. "הייתי שם לבד, פחדתי לישון, לא הצלחתי להירדם בלילה, לא תיפקדתי", היא משתפת בגילוי לב. "כישראלית שנמצאת לבד בחו"ל בתקופה הזו, חששתי שמישהו יגיע למלון. אף אחד מהצוות הזר שלי לא יכול היה להבין מה עובר עליי. ואז החלטתי עם המאמן שאני לוקחת פסק זמן. חשתי ממש ברע, הרגשתי שאני נופלת בכל יום לבור עמוק יותר. זה חילחל פנימה והקפיא אותי. אני עובדת עם פסיכולוג הספורט ארנון צפריר, שעזר לי הרבה גם מחוץ לבריכה".
איזו מדינה מצאת כשחזרת אחרי שלושה חודשים?
"רק בסוף דצמבר חזרתי ארצה וכל רגע צימרר אותי. למשל, עברתי ברחוב בקריית-ים וראיתי שכולו מלא בדגלי ישראל. הייתה לי צמרמורת. אחותי וגיסי אמרו לי שזה כל הזמן ככה פה מאז 7 באוקטובר. שימח אותי לראות את האחדות, אלו דברים שאתה לא חווה בחו"ל. זה בדיוק הדבר שמייחד את הישראליות".
גורבנקו התחילה לשחות בגיל צעיר מאוד, וכבר כילדה נדדה בין מחנות אימונים ותחרויות בחו"ל. לדבריה, חסרה לה היציבות, הקִרבה למשפחה. "אני ילדה שלי בית והיה לי קשה מאוד לטוס לכל כך הרבה זמן", היא משחזרת. "עם השנים התרגלתי, אבל זה עדיין לא קל. העובדה שאין לי גם מקום ספציפי שאני מתאמנת בו ואין את האיזון, מקשה עליי. הפגרה הכי ארוכה שלי בארץ הייתה חודש".
בהקשר הזה, השחיינית כבר קיבלה החלטה על שינוי בחייה: "זו תהיה אחת המסקנות שלי אחרי פריז, אני רוצה מקום קבוע בלי לטוס כל הזמן. ב-9 במארס אני מגיעה להתאמן במחנה גובה באריזונה, אבל המקום הקבוע יחסית שלי זה הונג-קונג. אני מתאמנת שם עם שחיינית בכירה כמו שיבון הואי, שסיימה פעמיים במקום השני בטוקיו, אלופת העולם ושיאנית עולם ב-200 מטר בבריכות קצרות. כשאני בארץ אני מתאמנת בבריכה בווינגייט ובקריית-ביאליק רק כדי להיות כמה שיותר בבית".
"ההורים לא לחצו"
גורבנקו היא ילדת הסנדוויץ' לשתי אחיות: מרינה בת ה-29, מורה למתמטיקה, ואנה בת ה-11 שגם היא שחיינית. אביה ולדימיר הוא מהנדס מחשבים ואמה לריסה היא מורה לחינוך מיוחד בבית הספר קדימה בקריית-ביאליק.
אני לא מעכלת שאנשים פתאום מזהים אותי ואומרים לי 'כל הכבוד'. הכי מרגש שאנשים אומרים לי שהעליתי להם את מצב הרוח בתקופה הקשה שאנחנו עוברים. זה נותן לי יותר מוטיבציה
כמה החינוך בבית סייע לך להיות חזקה מנטלית?
"ההורים שלי לא חינכו אותי להצליח בשחייה ולהגיע להישגים, מבחינתם הכי חשוב היה שאני נהנית ממה שאני עושה. וברגע שאני נהנית, דברים טובים וגדולים יכולים להגיע. אני רוצה להשתפר כל פעם מחדש ולא בהכרח בגלל שההורים לחצו. הם עשו את זה בדרך עקיפה וטובה יותר. אם היו לוחצים, זה היה פוגע".
אחרי המדליה בקטאר הפכת למוכרת הרבה יותר. איך את מתמודדת עם השינוי?
"הכל עדיין חדש לי. לא מעכלת שאנשים פתאום מזהים אותי ברחוב ואומרים לי 'כל הכבוד'. זה לא מובן מאליו לקבל את התמיכה הזו, עוד לא התרגלתי. אני רואה שאנשים נועצים בי מבטים ומנסים לזהות. רוב התגובות היו ממש מפרגנות. הכי מרגש אותי שאנשים אומרים לי שהעליתי להם את מצב הרוח בתקופה הקשה שאנחנו עוברים. זה נותן לי יותר מוטיבציה להצליח כי אני מבינה שאני עוזרת לאחרים. אני לא מחשיבה את עצמי כסופרסטארית, האף שלי ממש לא בשמיים, אני תמיד זוכרת מאיפה באתי. אני אותה ילדה מקריית-ים".
7 צפייה בגלריה
"אנשים אומרים לי שהעליתי להם את מצב הרוח בתקופה הקשה". גורבנקו רגע אחרי הזכייה במדליה
(צילום: סימונה קסטרווילארי, איגוד השחייה)
גורבנקו עולה למשחים עם אוזניות, וככה היא גם "מתקשרת" עם אביה בבית. "הוא ראה שאני מתנועעת עם המוזיקה לפני המשחה בקטאר ובצורה הזו הבין שלא הייתי לחוצה לקראת הגמר. אני שמה לעצמי מוזיקה אלקטרונית לפני המשחים, נכנסת לקצב עם די-ג'יי טייסטו. לפני גמר ה-400 שמתי לעצמי את השיר החדש שלו "דראם", וזימזמתי אותו בתוך המים. המשחים הכי טובים שלי היו כשהצלחתי לשיר או לחשוב על דברים חיוביים. אני מעדיפה אחרי 100 מטר לחשוב על שירים ולא שנשארו לי עוד 300 מטר".
איפה אפשר למצוא אותך בין לבין, בחיים שמחוץ לבריכה?
"כשאני בארץ אני מנסה כמה שיותר להיות עם המשפחה והחברים. כשאני בחו"ל אני קוראת ספרים, בעיקר רומנים, האחרון היה 'שבעת הבעלים של אוולין הוגו'. את האמת, לא ממליצה עליו. אני רואה סדרות כמו 'האנטומיה של גריי'. בקטאר מצאתי משהו אדיר, נינטנדו סוויץ', לא הפסקתי לשחק במריו דלוקס. אני גם אוהבת לצלול ולגלוש".
יש מקום לזוגיות בקריירה כל כך תובענית?
"אני חושבת שכן, אם רוצים מספיק".
"היו לי דמעות בעיניים"
השחיינית הישראלית מבינה שהיא לא יכולה להתרפק יותר מדי על מה שעשתה בקטאר, בטח לא בשנה אולימפית. "אחרי שזכיתי במדליה רציתי לחזור מהר ארצה, להמשיך לעבוד. זה לא הישג שאני יכולה להגיד אחריו שאני לוקחת חופש, אין לי זמן לזה", היא מדגישה. דווקא מהמשחה החזק שלה, 200 מטר מעורב, היא יצאה מתוסכלת. "ציפיתי לשבור את השיא השלי, התבאסתי שהייתי די רחוקה וסיימתי במקום הרביעי. זה עדיין מקום השיא שלי עד אז, אבל לא הייתי מרוצה מהתוצאה. למחרת, ב-200 חתירה, היה עוד יותר גרוע. לקח לי יומיים וחצי להתאפס על עצמי, והתייחסתי לשלושת הימים הבאים כאל תחרות חדשה. זו הייתה הפעם הראשונה שהוכחתי לעצמי שאני יותר חזקה בראש ממש שחשבתי".
איך זה מרגיש לזכות במדליה דווקא באליפות בקטאר?
"ההישג הגדול היה להיות שם עם דגל ישראל על הראש שלהם, ואז פודיום. היו לי דמעות בעיניים, חוויתי בתחרות הזו עליות וירידות. רק אחר כך שמעתי על הבוז מהקהל, אבל הבנות בפודיום חיבקו אותי והשחיינים והמאמנים האחרים הרימו לי. בבריכה עצמה לא שמים לב לכלום. הסתכלתי על השחייניות האחרות, והמאמן שלי אמר לי שעצם העובדה שבכלל הגעתי לקטאר כבר אומר שעשיתי יותר מהן".
מהי המטרה בפריז?
"אני רוצה להתרכז בשניים עד ארבעה משחים, לא כולל השליחים. המטרה היא להגיע לפחות לשני גמרים, ברור שארוץ על 200 ו-400. אולי אשחה גם חזה וגב, תלוי בלוח הזמנים. להגיע לגמר זו דרך ארוכה בפני עצמה - מוקדמות, חצי גמר - אבל ברגע שמגיעים לשם, לכל אחת מהשמינייה יש סיכוי למדליה. אני עוד צריכה להשתפר".
400 מטר מעורב זה המשחה המאתגר ביותר.
"אני עוד מתאוששת מהגמר, לשחות 100 מטר בכל סגנון, כל השרירים שלך עובדים בטירוף. מגיל צעיר ניסו לדחוף אותי ל-400 מטר. זה היה יותר עניין מנטלי, ברגע שהתבגרתי החלטתי ללכת על זה".
"לא נלחצת מהציפיות"
גורבנקו הגבירה בתקופה האחרונה קצב. היא עלתה לעשרה אימונים שבועיים של שעתיים בבריכה, עוד שלוש־ארבע פעמים עבודה של שעה וחצי בחדר הכושר, ובין לבין אימוני קרוספיט.
איך העבודה עם המאמן הקנדי טום ראשטון?
"יש לנו קשר טוב מאוד. התחלתי לעבוד איתו בספטמבר 2022, כשאהוד סגל הודיע שהוא עוזב. תמיד החשיבו את דייב מארש כמאמן הראשי שלי, אבל אני עבדתי עם לוקה גברילו או אהוד, ועם דייב התאמנתי רק כשהגעתי למחנות. כשטסתי למחנה עם טום לשלושה חודשים, אמרתי שאהבתי את העבודה איתו ומאז אנחנו יחד. לקח לי זמן להיכנס לתוכניות החדשות שלו, הוא העלה לי את כמות האימונים מתשעה לעשרה, יש הרבה יותר קילומטרז' באימונים איתו".
עכשיו יש על הכתפיים שלך הרבה יותר ציפיות, ומן הסתם גם לחץ.
"לרוב אני מזכירה לעצמי שבסופו של דבר אני עושה את הדברים עבור עצמי, ולא בשביל אנשים שמסמנים אותי או בונים עליי ציפיות. כשהייתי צעירה יותר הציפיות הלחיצו אותי, אבל התבגרתי. הכי קל להגיד שאביא זהב. אני יודעת מה אני נותנת, וזה מאה אחוז בכל תחרות ואימון".
יש בקרים שלא בא לקפוץ לאימון בבריכה?
"ברור. יש ימים כאלה שאין אנרגיות, שלא ישנים טוב, שאין מצב רוח, אנחנו אנושיים. באימונים אני מתחרה עם שחייניות מצוינות, אנחנו שמות חליפות ויש רוטינה. אני יודעת שיש כאלה שאומרים שמשעמם לשחות מקיר לקיר, אבל אני לא שוחה את אותו סגנון, יש וריאציות שונות באימונים. למשל, מחנה בגובה זה לא האימונים בהונג-קונג, אתה ישן שם פחות טוב, בעשרה הימים הראשונים אתה מרגיש נורא. המאמן שלי מאוד מדעי, הוא רושם לנו מראש נקודות לגבי איך נרגיש ומתאים לפי זה את האימונים. הכל דינמי".
קיבלת הודעה מראש הממשלה או מנשיא המדינה אחרי המדליה באליפות העולם?
"חילי טרופר שלח לי הודעה. הכי חשוב לי שאגודת מכבי קריית-ביאליק, הוועד האולימפי, איגוד השחייה, היחידה לספורט הישגי והספונסרים שלי - בנק הפועלים, דנונה פרו, סוזוקי, שופרסל וארנה - יחד איתי בכל הכוח".
פורסם לראשונה: 01:30, 25.02.24
