שישי אחרי הצהריים של תחילת דצמבר, רק שבישראל אין זכר לחורף שאמור להיות על פי לוח השנה. סוודרים? יותר חולצות קצרות, אלא אם כן אתם נכנסים להיכל הקרח Ice peaks בחולון ומתעטפים, ולא רק בלבוש חמים, אלא גם בתחושה אחרת. בין פסלי הפינגווינים העוטים צעיפים וחובשים כובעים שכמעט ואין בהם צורך במרכז הארץ, תראו אנשים - מכל שכבות הגילאים - מנסים ללכת צעדים רגילים עם נעלי החלקה. זו לא משימה פשוטה ללכת עם סוליה שהיא בעצם סכין, אבל כניסה לזירה הופכת לפתע את הקושי הזה למזערי.
לא פעם בטלוויזיה, בדגש על משחקי החורף האולימפיים, נראה ענף ההחלקה האמנותית כמרהיב, ובו זמנית כמשהו לא קשה במיוחד. במה שונה ההחלקה מגלגליות? הייתה המחשבה ההתחלתית. מסתבר ששיווי המשקל הוא אותו שיווי משקל, כך גם הטכניקה, אבל הקרח הופך את הכל לקשה יותר. תוסיפו לכך את הגמישות, הריקוד, וכמובן המהירות ותבינו למה רק יחידי סגולה נמצאים בטופ העולמי.
יחד עם זאת, כל זה לא מפריע לחגיגות יום הולדת, דייט או בילוי קצת אחר של סוף השבוע להתקיים במקום. בדרך למשרד של בוריס חייט, יו"ר האיגוד להחלקה על הקרח בישראל, עוד מתעופפים בלונים בין השולחנות ומגשי פיצה מפוזרים בין מעילים וכפפות. גם כשדלתות הזכוכית נסגרות ורעשי השמחה וההנאה מהחוגגים כמעט ונעלם, אפשר לראות את מגרש ההחלקה שבדיוק עובר ניקיון לקראת סשן נוסף של שעתיים. הוא חצי אולימפי וכרגע מתפקד בתור המתקן היחיד של הענף שנמצא במרכז. ישנה תקווה שמגרש בגודל אולימפי יבנה גם כן בהמשך, אך גם כרגע מעודדים בענף מהמצב הנוכחי אחרי שבמשך שנים הענף הוא היה רק במטולה.
"כשהתחלנו פה בארץ קרח היה רק בוויסקי"
חייט כבר שמע כל שאלה אפשרית על הענף אותו הוא מנהל. הוא רגיל בעיקר לאחת שלא מפסיקה להישאל: איך ספורט כזה קיים בכלל במדינה בלי חורף של ממש, דגש על שלג? הוא מניח את האייפד שלו, דרכו משגיח כאילו היה אחד ממנהלי התוכנית "האח הגדול" על המפעל אותו מנהל בניו ג'רזי לעתיד הענף, ומתפנה לדבר. "כשהתחלנו פה בארץ קרח היה רק בוויסקי", הוא צוחק. "גם במיאמי ראינו שאין שלג, אבל יש מגרשים. גם אם בקיץ יש 40 מעלות - כל עוד יש קרח הספורט יכול להתקיים".
במשרד יושבות גם ניקול בת ה-11 ואמה ול קופרמן. ניקול מתביישת לדבר, לכן אמה מתנדבת לספר על ההגעה לענף לא שגרתי כאן, ומסבירה שניקול כבר תראה את עצמה על המשטח. "תמיד אהבתי ספורט קרח ובמולדובה, איפה שנולדתי, לא היה קרח. ברוך השם פה יש קרח", היא אומרת בחיוך. "התחלתי להחליק במטולה, עוד לפני שהייתי נשואה. הייתי מגיעה לשם פעם בשבועיים ואמרתי לעצמי שכשתהיה לי בת אז מאוד ארצה שהיא תחליק, אבל נולד לי קודם בן. כשהוא היה בן שמונה, לא יכולתי להשאיר אותו לבד בבית, אז הייתי סוחבת אותו ביחד איתי. הוא התחיל להחליק בגללי. אני דחפתי, אני אוהבת את זה, בעיניי זה ספורט בין היפים שיש. באולימפיאדות כולם נדבקים למסך בספורט הזה, הוא היה מאוד פופולרי בברית המועצות. אז יצא ששניים מתוך שלושת הילדים שלי מחליקים. הקטן לא רוצה".
תמיר (15), בנה הבכור של ול נמצא כבר בשלב הבא, בניו ג'רזי. ניקול בתקווה תצטרף אליו בעוד מספר שנים. "הנבחרת הצעירה התחילה במטולה גם. עם הזמן הבנו שזה לא מספיק", מספר חייט על איך החממה שלו בחוף המזרחי הוקמה. "צריך מאמנים, צריך לוגיסטיקה, צריך מקום לחיות ובכלל להתקדם. יש לנו בית ישראלי בניו ג'רזי. כל הילדים גרים שם. כל יום הולכים לקרח, עובדים. יש גם בית ספר טוב אונליין. אימונים, עבודה בבית. יש שם מבוגר 24/7 שמשגיח שהכל בסדר. זה כמו בית ספר בשביל הספורטאים".
"תמיד חלמתי שתמיר יגיע לנבחרת וידעתי שאני רוצה לשלוח אותו לבוריס לארצות הברית כי שם יש את התנאים הכי טובים", מתארת ול את הזמן בו הבינה שבנה יעזוב את הארץ בגיל צעיר. "זה לא רק המסגרת והלימודים, הוא יקבל שפה - אנגלית. כשתמיר עצמו שמע שיש כזו אופציה הוא היה נעול עליה במשך שלוש שנים".
כשניקול כן מדברת, היא אומרת מילים בודדות על הפעם הראשונה בה נפגשה עם הקרח. "זו הייתה הרגשה מוזרה. קצת פחדתי ליפול. רציתי להישאר בגלל המוזיקה, רציתי לרקוד. לא פחדתי מהאלמנטים כמו שפחדתי מהקהל". בבית הספר, אגב, כולם מתלהבים ממנה ומהספורט בו עוסקת. "אני חולמת על האולימפיאדה", היא כמעט לוחשת. "זה מרגש אותי לחשוב על אמריקה לפני".
"תמיר לא רוצה לחזור הביתה. כיף לו שם", קופרמן האם אומרת. חייט מתייחס: "הם לומדים שם איך לחיות לבד. אין אמא, אין אבא, אין מי שיכבס לך. הכל לפי שעון. תהיה אחראי על עצמך, זה חשוב מאוד". ור מהנהנת. "כן, תמיר מאוד התבגר. אני מרגישה שזה לא אותו ילד שטס".
במשך שנים חייט מודע להערות סביב "הישראליות" של הספורטאים בענף. "זה כל הזמן", הוא משיב מיד כשהנושא עולה לאוויר. "קודם כל, אצלנו בנבחרת כל הספורטאים עם דרכון ישראלי. הבעיה היא שלא כולם מדברים עברית כמו שצריך". ול מחזקת אותו: "גם אני ככה. עכשיו יש דור של צברים שם. הם נולדו בארץ וכן מדברים את השפה".
תוך כדי התארגנות ל"החלקת ניסיון" בהובלת ניקול, היא עצמה כבר מוכנה ונכנסת אל הזירה. אחרי שהניקיון מסתיים, היא הראשונה להיכנס פנימה ותוך שניות בודדות כל העיניים באולם מופנות אליה. הילדה הזעירה שהתביישה לדבר, לא מפחדת בכלל מההחלקה כשמגיעה לכל פינה במשטח בזריזות, מסתובבת במיומנות ומציגה שליטה למופת. גם כשהזירה מתחילה אט אט להתמלא מחדש, היא ממשיכה לבלוט, מדגימה איך עובדים נעלי ההחלקה בהתאם לתנועות.
הישג נוסף שהענף זוקף לעצמו הוא השארת הספורטאים שפרשו לאחרונה במסגרת, והפיכתם למאמנים. "הכי טוב לתת הזדמנות לאנשים שהיינו איתם הרבה שנים", אומר חייט. "יבגני קרסנופולסקי אצלנו מגיל 14, היה בשלוש אולימפיאדות. הוא למד והוא עובד עם גלית חייט (בתו של בוריס, הכוריאוגרפית הראשית בנבחרת). הם מדברים כל שעה, כל דקה, מה לעשות ואיך לעשות. היא מכוונת אותו מה לעשות, אבל הוא זה שעובד".
קרסנופולסקי מתראיין מהבית בניו ג'רזי וצוחק כשמכנה את חייט חוקר פרטי בכל הנוגע למעקב במצלמות. הוא פרש מהענף לפני חצי שנה. "השעות לא התחלפו, אני פשוט נשאר יותר מאוחר בערב. פיזית הרבה יותר קל", הוא מפרט על השינויים מעמדת הספורטאי למאמן. "כבר תכננתי מה לעשות הלאה ובסופו של דבר לא היה משהו יותר טוב מהחלקה בשבילי. ידעתי שאם אשאר אוכל לעזור לדור העתיד".
7 צפייה בגלריה
"ידעתי שאם אשאר אוכל לעזור לדור העתיד". יבגני קרסנופולסקי ותמיר קופרמן
(צילום: עוז מועלם )
"אני עוד מהתקופה שהיינו מחליקים במטולה, האחרון שיצאתי משם בעצם, עד שנפתח מרכז בחולון והתחילו להגיע הרבה ילדים", מרחיב קרסנופולסקי. "אני מקווה שיצאו משם עוד. הבעיה תמיד הייתה במגרשים בארץ. הם לא היו. תמיד חשבתי של איך יגיעו ילדים ככה. כשיש מאה ילדים - יש סיכוי שיצא ספורטאי אחד. כשיש לך בקושי חמישה - הסיכוי כמעט אפסי".
השם הגדול הבא
מחר (רביעי) ומחרתיים תיערך אליפות ישראל לילדים, נוער ובוגרים בחולון בה ישתתפו כ-60 מחליקים. התחרות תהיה בסימן 50 שנה לרצח הי"א ותכלול נציגים מכל המעודנים בארץ ממטולה עד אילת. האליפות תתקיים לזכרו של אליק מלאיישטר שהיה חלק ממשפחת היכל הקרח בשבע השנים האחרונות.
"יהיה נחמד לראות אליפות ישראל מהצד השני", מסכם קרסנופולסקי. תמיר נמצא לידו, לא מסתיר את ההתרגשות לקראת החזרה הביתה. "אני חצי שנה באמריקה כבר, בבית עם כולם. מחכה לחזור לישראל, התגעגעתי לניקול ואמא".
"לא ידעתי מה לצפות כשאמרו לי שאני עובר לגור בניו ג'רזי," משחזר קופרמן. "אני זוכר את היום שאמא שאלה אם אני רוצה להחליק. אמרתי שכן. בהתחלה נפלתי הרבה, אבל רציתי את זה. לא ידעתי מה יהיה באמריקה, איך יהיה. הספורטאים האחרים פגשו אותי כשהגעתי, היו שמחים לראות אותי ועשו לי סיור במקום. הקרח פה גדול ויש מאמנים טובים". כמו אחותו, גם הוא לא מרבה במילים, רק מספר על הגעגוע לחברים בישראל.
בענף יודעים, ומדברים על כך בקול, שכמו שאיילת זוסמן ולינוי אשרם גרמו להתעמלות האמנותית להיות "צברית" - כך גם הם זקוקים להישג גדול שיביא עוד ילידי הארץ להצטרף לממלכת הקרח. מי יודע, אולי מדליה אולימפית תצליח להפשיר משהו בליבם של "הישראלים הצברים" ובמקום שהילדים יבלו את אחה"צ בלשחק כדורגל או כדורסל - הם פשוט יגידו לחבריהם "בואו נלך להחליק".
