ארגנטינה או צרפת. פעם ראשונה במונדיאל האחרון של מסי או פעם ראשונה של זכייה כפולה ברצף. מה צריך לקרות עבור שתיהן כדי לעמוד שם על הפודיום בהנפת הגביע הנכסף, להרטיט מאושר אומה שלמה מגדול ועד קטן ולנפץ מנגד עשרות מיליוני לבבות אחרים? בהתחשב שתשוקה ואמביציה כבר יש מעל ומעבר, אז האם זו היכולת האישית הווירטואוזית על כר הדשא של מסי או אמבפה? האם לצד כוכבי הענק, המפתח טמון דווקא בשחקנים המשלימים? האם הכל יקום וייפול על ההכנה המוקדמת של המאמנים המוכשרים? ומהי השפעת הקהל ובכלל העם? גם אם מדובר בשתי נבחרות ענק שהיה מצופה מהן להגיע לשלב הזה, נוכל למצוא קו ישיר המחבר בין התמודדתן למה שראינו עד כה בטורניר - שאופיין עד החצי בכל כך הרבה הפתעות ושלבי הכרעה כה צמודים.
המיתוס השגוי על כדורגל נבחרות תמיד אומר שהכי גדולות היסטורית, הן לכאורה גם תמיד הכי מוכשרות כדי לזכות ולהטביע חותמן בהיסטוריית הטורנירים הגדולים. זה באמצעות מסורת של ניצחונות הירואיים, שילוב קסם אישי וקבוצתי ומעבר לכך - השפעתם של מיליוני אנשים היוצרים תודעה מנצחת המבוססת על שייכות, הזדהות וגאווה לאומית. והנה, אולי עקב הציפיות דווקא חלק ניכר מאותן נבחרות בעלות המיתוג התמידי של 'מהטובות בעולם', לא עברו את שלב רבע הגמר. לא גרמניה שגילתה מנטליות של ברזל עד הדקה האחרונה של תוספת הזמן, לא ברזיל, אורוגוואי, הולנד, בלגיה ואף לא אנגליה, שמתגעגעת לטעמו של גמר מונדיאל מזה 36 שנה. אוי, 'יד האלוהים'. וכמובן לא נתעכב על איטליה, אלופת אירופה שכשלה במוקדמות כבר פעם שנייה ברצף. אז מדוע צרפת (שוב) וארגנטינה כן שם? מה יש להן שאין לאחרות, מלבד שני פנומנים - שבימי שגרה לצד הפנומן השלישי וסוללת כוכבי על משלימה, דווקא לא מצליחים לגעת יחד בזכייה בצ'מפיונס?
בכדורסל נמעט מלחזות בסנסציות ענק, ולרוב התוצאה תהיה מוכרעת בזכות יכולות פיזיות ואישיות כשהקבוצה היותר טובה וחזקה תנצח (אולי גם אתם שמעתם במקרה על איזה מועדון כדורסל מסוים בארץ רחוקה שזכה בעשרות אליפויות ברצף). אבל בניגוד לכך, הכדורגל בהתאם לקלישאות השגורות על טיבו הוא משחק הרבה יותר דינאמי ומאופיין במעין מוטיב חלקלק של אקס פקטור קסום ונסתר, שבזכותו אנחנו כל כך אוהבים את המשחק הזה. כי מעבר ליכולות המקצועיות, מה שבא לידי ביטוי פעמים רבות הן היכולות המנטאליות כקבוצה שבה השלם גדול מסך חלקיו ומאפשר לכולנו לדמיין ולחלום למרחקים על ניסים ונפלאות. במונדיאל הנוכחי כאמור, ראינו זאת היטב יותר מתמיד.
במציאות, אם 'לדרבי יש חוקים משלו' כשעל הנייר קבוצה אחת עדיפה מהותית על יריבתה ובכל זאת יוצאת כשידה על התחתונה, אז במונדיאל החוקים האלו אפילו עוד יותר דרמטיים. ההתפתחות על המגרש שוזרת אלמנטים מנטליים העשויים לבטל כליל כישרון אישי, סטטיסטיקות מבריקות או שמות שחקנים מהמעוטרים ביותר בעולם. זה מעבר לפן האישי והקבוצתי ואף מעבר לפירגון ההדדי במהלך המשחק. ולא, לא רק אלילת המזל משחקת פה תפקיד ניכר. המנטליות המנצחת מבוססת בראש ובראשונה על מקבץ רב עוצמה של ערכים. ככל שהנבחרת שדבקה בהם, אותנטית למקורותיה ומייצרת עוצמה סינרגית המבוססת עליהם, כך היא גם מצליחה להתמודד ואף לגבור על יתרונותיה הטכניים של הקבוצה שמנגד. גילינו זאת שוב ושוב במשחקים בין הנבחרות האירופיות והדרום אמריקאיות, לבין האסיאתיות והאפריקאיות הפחות טובות על הנייר כביכול. ודי לו נזכיר את ההעפלה לארבע הגדולות של קוטלת הענקיות מרוקו ושל קרואטיה בת פחות מ-4 מיליון תושבים (שכבר פעם שניה ברצף מכה את העולם בתדהמה), כמו גם הניצחון הבלתי נתפס של ערב הסעודית על ארגנטינה - אולי אם כל ההפתעות והסנסציות בהיסטוריית המונדיאלים, לצד שאר ההפתעות שראינו בדרך. אם כך, בטורניר כזה שרבים משלבי ההכרעה שלו היו כה צמודים והוכרעו ממש בנקודות על הקשקש עם פנדל לפה או לשם או מקסימום על חודו של גול, עוצמת המבנה האישיותי כפרט וכצוות הוא שנתן את הטון.
למרות הנפילה במחזור הראשון ואולי דווקא בזכותה, שתי הנבחרות שהעפילו לגמר יישמו זאת היטב יותר מכולן. ומבין שתיהן בגמר, הנבחרת שמשיגה את האקסטרה הקטנטנה הנדרשת כדי להניף את הגביע היא זו שכותבת לעצמה מבעוד מועד נרטיב מנצח, שואבת את עוצמתם של מיליוני ועשרות מיליוני אנשים מאחוריה ומשכילה להבהיר לכל פרט בתוכה כי הנבחרת ומטרותיה מעל הכל. וד"ש לכריסטיאנו ולבלגים. כלומר האימפקט המנצח פה הוא החותם הסופי והשלם כקבוצה, ויותר מכך כנבחרת המסמלת גאווה לאומית, אהדה אפילו בינלאומית ומוקד הערצה המחבר אינסוף לבבות שונים ומגוונים ברגע אחד. בכוחם של המאמנים לעשות זאת. והרי אם נחזור לכל אותם השמונה שהגיעו לישורת רבע הגמר – נשים לב שלא לשווא כולם צמחו בפנים בתוך עמם כדי להטמיע זאת היטב, כשלא היו ביניהם אף לא מאמן זר אחד.
בהתאם לכך, מהי הפרקטיקה הפרטנית שסקאלוני ודאשן מחדירים לשחקנים ברגעים אלו ממש?
ארגנטינה - הנבחרת שעליה מופעל הלחץ הגדול ביותר וכמובן ההזדמנות האחרונה של מסי. הקו התודעתי של ליונאל סקאלוני, דמות שמצטיינת בקור רוח (בניגוד מוחלט למיתוס על הטמפרמנט הדרום האמריקאי) וביחסי אנוש מעולים עם שחקניו, היא להחדיר להם עמוק את המסר שכל העולם מאחורינו. אנחנו הכי מלהיבים, הכי אטרקטיביים והיחידים שמייצגים עד הסוף את הכדורגל הדרום אמריקאי המסורתי ומעל לכל יש לנו את הכוכב שייתכן שהכי אהוב ומחובק בהיסטוריית המשחק. בואו ניתן למאות מיליונים ברחבי תבל שעומדים מאחורי גיבורינו, לחגוג עמנו ולהיות שותפים בהשארת חותם כפול – גביע ושותפות למורשת מסי. לגבי "הפרעוש", לא סוד גדול שלמרות הזכייה בקופה אמריקה עדיין מופעל עליו הלחץ כנראה העצום ביותר שחווה במהלך כל הקריירה הממילא אולטרה לחוצה שלו.
סביר שמכאן חזינו במונדיאל במסי אחר מבחינה מנהיגותית ועבור מה שהוא חייב לגייס מבחינת תעצומות הנפש - No More Mr. Nice Guy. בגילו ובניסיונו העצום, נראה שחלחל לתוכו המסר התודעתי שאם הוא אכן רוצה לפרוש עם מורשת מראדונה במונדיאל 86, עליו לאמץ (לפחות על המגרש) את דמותו של האב הרוחני של חולצה מס' 10 שמרחפת תמיד מעל. אם על הסגנון בעקבות מאורעות הולנד עוד אפשר להתווכח, אין ספק לגבי ההצלחה של האפקט במבחן התוצאה. זהו בהחלט שינוי מנטלי מרענן שמספק את הסחורה ושעליו להמשיך בו עד לסוף הטורניר. ואילו על המגרש בגובה העיניים: ארגנטינה אלופה ב'להוביל' במשחק. הדגש יהיה על שמירת המומנטום בהתקפה. אם יחזרו לאחור לאחר שער יתרון – יאבד הכדורגל השמח והשוויון יהיה רק עניין של זמן. הם יישמו זאת היטב במיוחד מול קרואטיה אלופת ה'לחזור מפיגור' וההכרעות בפנדלים, עכשיו רק נותר ליישם זאת בגמר.
צרפת - על אף מכת היעדרותם של הכוכבים המרכזיים ובראשם בנזמה, כשלצד הפן המקצועי אמור להיפגע גם המנטלי של הביטחון, עדיין הגאווה והמסורת הצרפתית האלמותיים שרבים כ"כ אוהבים לשנוא, הם אלו שמניעים ומאחדים אותם עד לגמר. הם גם חייבים להניע אותם ממש עד הסוף, כדי להיות הנבחרת הראשונה בהיסטוריה שזוכה בשני מונדיאלים ברצף. הקו המנטלי מוכרח להמשיך להתבסס על כך שאנחנו אלופי העולם, אנחנו הכי טובים גם היום, יש לנו הזדמנות בלעשות היסטוריה בלתי חוזרת שספק אם תחזור. ומצדו השני של המטבע, הדגש המנטלי המרכז יהיה על הקושי העצום להישאר בפסגה. ברגעים אלו הם בוודאי צופים שוב ושוב ברגעי האליפויות, שנותנים הזדמנות למי מביניהם שהיה שם ברגע הנכסף ב-2018 וכמובן לדידייה דשאן עצמו מהגיבורים המרכזיים של 98, לעורר השראה ולספר לחברים איך זה באמת מרגיש. ומשם על המגרש הם אמורים להיאחז במשחק הקבוצתי הווירטואוזי, ואיך לא, באמבפה. זה מה שהעניק את הגביע קודם לכן. בקיצור הקו שלם הוא לשדר, לדבר, לאכול, לנשום ולשחק תודעתית כאלופי העולם.
בין כה וכה, מה שוודאי עובר בראשם של המאמנים ושחקניהם בעלי כל כך הרבה ניסיון ותעצומות נפש במעמדים הגדולים האלו, הוא שאחרי שנעבור דרך המולת שער הגאווה הלאומי ונעלה אל כר הדשא, נדמיין שנמצאים בתוך בועה שקופה ושקטה כשלא נשמע דבר מבחוץ, רק מגע הכדור המקפץ בין זוגות רגליים וראשים עד לזכייה בגביע הנכסף.
רן צור וגדעון תמר הם מנטורים בכירים ומייסדי חברת הייעוץ וההכשרה - TMV הערך המנטלי
גם אתם רוצים להיות פרשנים? תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
