"אני לא יודע שום דבר על אנגולה, אבל אנגולה בצרות" (צ'ארלס בארקלי, ברצלונה, יולי 1992)
אולימפיאדת ברצלונה נחשבת, בצדק, לאחת הטובות אי פעם. היא גם אחת האולימפיאדות הבודדות, לפחות בעידן המודרני, שהשאירו את העיר המארחת במצב טוב בהרבה מכפי שמצאו אותה. ברצלונה שלפני האולימפיאדה הייתה עיר ים תיכונית חביבה, ברצלונה של אחרי האולימפיאדה כבר הייתה אחת הערים הטובות בעולם. חלק מזה הוא תוצאה של ארגון אדיר, חשיפה גלובלית נדירה ופשוט עיר נהדרת שהייתה צריכה שיגלו אותה, אבל חלק מזה הוא מזל. מזל חד-פעמי, מזל שלא יחזור לשום עיר שתארח את האולימפיאדה בעתיד. בוודאי לא בימי חיינו.
"זריקה מבחוץ" - המדור של ציפי שמילוביץ
למזל הזה קראו "נבחרת החלומות", הדרים טים, הקבוצה הטובה ביותר שהורכבה אי פעם בכל ענף ספורט, הקבוצה ש-16 ימי התהילה שלה לא דמו לשום דבר שהאולימפיאדה ראתה, ואחריהם הכל השתנה לגמרי.
(כך זה נראה ב-1992: הדרים-טים כובשים את אולימפיאדת ברצלונה)
גיבורי תרבות
כדורסל הפך לענף אולימפי באולימפיאדת 1936 המשוקצת בברלין. ארה"ב זכתה בזהב בשבע אולימפיאדות רצופות לפני מינכן 1972, אז הפסידה לברית המועצות בגמר כ"כ שנוי במחלוקת, שהאמריקאים לא רק שלא התייצבו לטקס חלוקת המדליות, הם לא לקחו אותן עד היום. בשתי האולימפיאדות הבאות שוב זכו האמריקאים בזהב, כולל לוס אנג'לס 1984 עם כוכב המכללות הצעיר מייקל ג'ורדן, אבל כשב-1988 סיימו רק עם מדליית ארד אחרי שהפסידו לרוסים בחצי הגמר, והפעם בלי שערורייה, האמריקאים החליטו להפסיק לשחק עם יד קשורה. "מדינות אחרות משתמשות בשחקנים מקצוענים מבוגרים נגד ילדים בני 18-19. זה באמת לא פייר", אמר אז צ'ארלס בארקלי.
שנתיים לפני אולימפיאדת ברצלונה, קומישנר ה-NBA דייויד סטרן דרש מהוועד האולימפי לאפשר לארה"ב לשלוח שחקנים מקצוענים. "אם אתה יכול לשחק באירופה ולהרוויח כסף וללכת לאולימפיאדה, אז גם השחקנים שלנו באולימפיאדה יכולים להיות מקצוענים", אמר סטרן. זו לא הייתה הסיבה היחידה שבגללה רצה הקומישנר הסופר-ממולח לשלוח את טובי בניו לאולימפיאדה. הוא החל לדמיין את ה-NBA כמשחק גלובלי, ובתחילת שנות ה-90 ידע שיש לו בדיוק את השחקנים שיעשו את זה. הליגה שכמעט מתה לגמרי בשנות ה-70 הייתה עכשיו ספקטקל מצליח ורווחי, וכוכבי ה-NBA הפכו לגיבורי תרבות שפרצו את גבולות המשחק עצמו.
אחרי קבלת האישור, הקים ה-NBA חדר מלחמה של ממש במטרה אחת: לקבץ את הנבחרת הכי טובה שראה העולם, אבל גם סטרן לא העז לחלום את החלום כפי שהתממש. בחיל ורעדה ניגשו ראשי הליגה למייקל ג'ורדן ראשון. ג'ורדן סיים עונה שבה זכה באליפות השניה שלו עם שיקגו בולס, הוא היה רגיל לשחק גולף בקיץ, לא היה סיכוי שירצה לשחק כדורסל. חוץ מזה, הוא כבר היה אלוף אולימפי. "קיוויתי שלא יבקשו ממני לשחק וחיפשתי דרכים מנומסות לסרב", אמר ג'ורדן מאוחר יותר. הוא לא אמר "לא" מיידי, אבל גם לא השאיר הרבה מקום לאופטימיות. אז ראשי הנבחרת הלכו לאטרקציה הבאה.
פחות משנה אחרי שפרש בגלל הידבקות בנגיף ה-HIV, דלתו של מג'יק ג'ונסון הייתה פתוחה לרווחה. מדליה אולימפית הייתה הדבר היחיד שחסר לו. הוא ידע שלא יהיו יותר הזדמנויות ואמר כן עוד לפני שנשאל. ברגע שהתפרסמה הידיעה על כך שמג'יק ג'ונסון ישחק באולימפיאדה, הפאזל נתפר במהירות ובאופן מדהים. בזה אחר זה הצטרפו בארקלי, סקוטי פיפן, לארי בירד, פטריק יואינג, קארל מלון, ג'ון סטוקטון, כריס מאלין, קלייד דרקסלר ודייויד רובינסון. אז חזרו ראשי הנבחרת לג'ורדן והפעם קיבלו "כן". "זה היה יותר כדי לשחק עם כל השחקנים האלה באותה קבוצה מאשר להיות באולימפיאדה", אמר ג'ורדן.
"נבחרת החלומות", המונח עצמו, נולד בשער של "ספורטס אילוסטרייטד", שבו צולמו מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון, קארל מלון, צ'ארלס בארקלי ופטריק יואינג עם הכותרת Dream Team. עד היום זה אחד השערים האיקוניים בתולדות המגזין. 11 שחקני ה-NBA בנבחרת, כולם כמובן חברי היכל התהילה, חלקו אז ביניהם 15 תארי MVP: ג'ורדן (5), מג'יק (3), בירד (3), מאלון (2), רובינסון ובארקלי (1). המקום ה-12 הובטח לנציג מהמכללות, והמאמן צ'אק דיילי החליט ללכת על כריסטיאן לייטנר מאוניברסיטת דיוק, שחקן השנה במכללות. הוא הועדף אז על פני שאקיל אוניל, שלא סולח על כך עד היום. מי שעוד יותר לא סולח עד היום הוא אייזיאה תומאס.
אין ספק כי מבחינה מקצועית תומאס היה צריך להיות בנבחרת הזו. פעמיים אלוף NBA ו-12 פעמים אולסטאר. השחקן היחיד אי פעם שניצח את מג'יק ג'ונסון, לארי בירד ומייקל ג'ורדן בשיאם. הבעיה הייתה שהוא דאג להזכיר להם את זה כל הזמן, והם לא שכחו. "תיעבתי את הדרך שבה אייזיאה שיחק כדורסל, לא רציתי אותו בנבחרת הזו", אמר סקוטי פיפן, אבל דעתו לא באמת נחשבה. דעתם של ג'ורדן ובארקלי ובירד נחשבה ועוד איך, והם פשוט לא רצו לשחק עם תומאס.
צ'אק דיילי, שאימן את אייזיאה והבד-בויז של דטרויט פיסטונס, הצליח לדלג בין הטיפות וכשהנבחרת יצאה למחנה אימונים בקליפורניה, אף אחד כבר לא חשב על תומאס. דיילי רצה שג'ורדן, מג'יק ובירד יהיו קפטנים, אבל ג'ורדן זז הצידה קצת באדיבות - "אמרתי לצ'אק שכבר יש לי מדליה אולימפית, תן לזקנים האלה, זו הזדמנות אחרונה" - וקצת כי לא היה לו כוח לזה. הוא שמע שבברצלונה יש מסלולי גולף נהדרים.
יותר גדולים מהביטלס
בדיעבד, משחק האימון הפנימי הראשון של הדרים טים היה גם המשחק הקשה ביותר שלהם. 11 שחקנים מהטובים אי פעם הביאו את האגו והתחרותיות, והניצוצות עפו. בארקלי הטביע על הראש של מאלון, פיפן שרט את בירד, וג'ורדן דרש לא להיות בקבוצה של מג'יק אלא לשחק נגדו. "כולם אמרו אז שאני טוב אבל אני לא מג'יק", הסביר ג'ורדן מאוחר יותר איך, גם את זה, הוא לקח אישית. כריסטיאן לייטנר עמד בצד ומילמל לעצמו "אני לא מאמין שאני משתתף באימון הזה".
כמה ימים אחרי תחילת האימונים אסף דיילי קבוצת שחקני מכללות והביא אותה לשחק נגד האלילים. כריס וובר הוביל את הקבוצה הזו לניצחון שזיעזע את החלומות עד כדי כך שבמשחק הבא הם לא נתנו לילדים לקלוע סל שדה אחד.
הקהל האמריקאי זכה לראות את הנבחרת הזו לראשונה במוקדמות שנערכו בפורטלנד. אז באמת התחילו כולם להבין במה מדובר. כל ניצחון היה ביותר מ-50 הפרש, כל משחק נראה כמו שילוב של האולסטאר עם הארלם גלובטרוטרס. גם השחקנים עצמם הבינו שהם חלק ממשהו מיוחד מאוד, וסוף סוף הזיזו את האגואים לצד, אבל ההלם האמיתי חיכה להם כשנחתו בברצלונה. מסוקים צבאיים ליוו אותם מלמעלה, מאות אנשי ביטחון למטה ואלפי אנשים שרק רצו לראות אותם לשבריר שניה.
"זה היה הרגע הראשון בו הבנו כמה גדול ועצום הדבר הזה. הבנו שאנחנו לא יכולים להפסיד פה", אמר בארקלי. "אנשים התייחסו אלינו כמו גיבורי על", אמר בירד. הם היו הסנסציה הגדולה בעולם אולי מאז הביטלס, וגם התנהלו ככה. גרו במלון מפואר במרכז ברצלונה, כף רגלם לא דרכה בכפר האולימפי, וכל יציאה שלהם החוצה הייתה מבצע צבאי לכל דבר - די בצדק, היו הרבה מאוד איומים וחשש מפיגועי טרור נגד נבחרת שהייתה סמל כל כך אמריקאי. רק צ'ארלס בארקלי לא פחד מכלום ויצא כל לילה להסתובב בשדרות הרמבלאס המפורסמות. רוב הזמן הם התייחסו לאולימפיאדה כאל חופשה, ג'ורדן שיחק קלפים עד לפנות בוקר, אבל מצד שני הוא היה השחקן היחיד בנבחרת שצפה בקלטות של היריבות לפני משחקים. היתר לא מצאו בזה עניין.
הם עוררו, כמובן, לא מעט אנטגוניזם כי נהנו לא רק לנצח בקלות, אלא להשפיל. שחקנים שביקשו מהם חתימות בחימום, קיבלו דאנקים על הראש גם ב-40 הפרש. בארקלי נתן מרפק בחזה של שחקן מאנגולה במשחק שהסתיים ביותר מ-60 הפרש. והיה כמובן סיפור טוני קוקוץ', כוכב נבחרת קרואטיה. קוקוץ' היה הבייבי של מנג'ר הבולס, ג'רי קראוס, שחיכה להביא אותו לשיקגו. ג'ורדן ופיפן שנאו את קראוס, אז במשחק בבית המוקדם נגד קרואטיה הם הוציאו את העצבים על קוקוץ'. "לא שיחקנו נגד קוקוץ'", אמר ג'ורדן, "שיחקנו נגד ג'רי קראוס במדי קרואטיה". זה לא ניחם את קוקוץ'. ג'ורדן ופיפן חילקו ביניהם את השמירה עליו והוא בקושי הצליח לעבור את החצי אפילו בלי הכדור, ובוודאי שאיתו. קוקוץ' אף פעם לא התאושש לגמרי מהמשחק הזה.
9 צפייה בגלריה
האם נבחרת החלומות הזו הייתה מטיילת ככה היום? כנראה שלא, אבל היא כמובן עדיין הייתה זוכה במדליית הזהב. בארקלי בפעולה
(צילום: AP)
בלי פסקי זמן
בדרך למדליית הזהב ניצחה הדרים טים כל משחק בהפרש ממוצע של 43.8. הם הפכו בטורניר למכונה קבוצתית מגובשת שהפתיעה אפילו אותם; בארקלי, לא ג'ורדן, הוביל אותם בנקודות, וצ'אק דיילי לא לקח אפילו פסק זמן אחד כל הטורניר. בגמר ניצחו את קרואטיה, לכאורה היריבה הרצינית היחידה שלהם - שבה מלבד קוקוץ' שיחק גם דראז'ן פטרוביץ' זצ"ל – 85:117.
האם נבחרת החלומות הזו הייתה מטיילת ככה היום? כנראה שלא, אבל היא כמובן עדיין הייתה זוכה במדליית הזהב, ובכל מקרה, בדיוק 30 שנה אחרי, ברור שהמורשת שלה כל כך הרבה יותר גדולה ממה שעשתה על המגרש. היא שינתה את התרבות, הפכה את ה-NBA למשחק עולמי, הניחה את הקרקע לשיטפון השחקנים הזרים בליגה, וגם נתנה למג'יק ג'ונסון את סוף הקריירה הראוי ביותר שיכול היה לחלום עליו. "כשעמדתי על הפודיום עם המדליה ושמעתי את ההמנון וניסיתי לא לבכות", נזכר מג'יק שנים אחרי, "אמרתי לעצמי, אם זה באמת הסוף, אז ככה אני רוצה ללכת הביתה".
