אני בוחר לצאת מעודד מההפסד של נבחרת ישראל לסרביה אמש (שלישי) באליפות אירופה. זו הייתה הפעם הראשונה בטורניר, אפילו יותר מאשר שני המשחקים בהם ישראל ניצחה, בה הנבחרת הזכירה את הלחימה והנחישות שאפיינו תמיד את הסגלים שלנו. אפשר גם היה לראות שהשחקנים החליטו להשאיר מאחוריהם את כל הטענות והמאנות שזרמו בלי סוף במהלך השבוע, ופשוט התרכזו בכדורסל.
הפסדנו במשחק מסיבה די פשוטה: גם כשישראל סבירה, היא לא מגיעה לקרסוליים של סרביה. יכול להיות שאנחנו צריכים להיות מוחמאים מכך שהפעם הסרבים נאלצו להשתמש בניקולה יוקיץ' הרבה יותר מאשר במשחקים הקודמים, אותם הכריעו מוקדם יותר, והוא יצא אחרי 30 דקות וחצי שנתן רק בגלל שנשרקה נגדו עבירה חמישית. האיש לא יאמן - מדד 46, 29 נקודות, 11 ריבאונדים, 5 אסיסטים, 4 חטיפות ושתי חסימות. לא סתם מחלקים לאנשים תואר MVP ב-NBA, והוא עוד עשה את זה פעמיים ברציפות. ברגע שהתחבר אליו גם ואסיליה מיציץ' במשחק מצוין, זה היה אבוד.
ועכשיו אי אפשר להתחמק מהעובדה שהמשחק מחר בפראג מול צ'כיה יהיה משחק החיים של נבחרת ישראל. אין ממנו דרך חזרה, כמו משחק נוקאאוט - המפסידה בחוץ (בהנחה שהתסריט ההזוי בו פינלנד תפסיד להולנד החדשה לא יתממש). היה עדיף לא להגיע למצב זה כשהיריבה היא גם המארחת, אבל ההפסד לפינלנד אתמול - ובטח שהיכולת לאורך כל הטורניר – מוכיחים שהשד ממש לא נורא. רק צריך שהשחקנים שלנו יאמינו שהם מסוגלים.
מעבר לחשיבות המשחק, יהיה כאן גם קרב גדול בין ננו גינזבורג לבין גיא גודס. ננו זוכה להמון הערכה בצ'כיה. אלו לא רק התארים עם נימבורק, אלא גם העלייה לאולימפיאדה האחרונה. הוא מאמן ברמה גבוהה מאוד. ועדיין, יש עליו המון לחץ משלו - אחרי הכל מדובר בבית סביר אותו הצ'כים עוד מארחים, והדחה לפני שמינית הגמר תהיה כישלון.
ומה עם גודס? עזבו רגע את סרביה, למרות הקאמבק ברבע האחרון והיכולת המעודדת של ים מדר ורומן סורקין. עוד בזמן ההגרלה היה ברור שזה המשחק הקשה ביותר, ולאור היכולת בהפסד לפולין, היה קשה להאמין שישראל תעשה שינוי גדול עד כדי כך שתנצח את אחת המועמדות לזכייה. פחות חשוב מה שקרה בו, ויותר חשוב לראות מה צריך לקחת מארבעת המשחק עד כה לזה שיתקיים מחר.
גודס שוב שינה את החמישייה להרכב גבוה יותר - תמיר בלאט, יובל זוסמן, דני אבדיה, תומר גינת ורומן סורקין – במחשבה על התמודדות עם יוקיץ', אבל כרגיל המשחק נפתח עם יתרון דו-ספרתי של היריבה, כפי שקרה בכל משחק באליפות הזו. גודס חייב לפגוע בחמישייה מול צ'כיה, מה שלא קרה עד כה, כדי שישראל תהיה זו שפותחת יתרון ולא היריבה; הרכות בשני צדי המגרש, בעיקר של תומר גינת ונמרוד לוי, צריכה להיעלם; והנבחרת חייבת לפתח משחק התקפה סביר.
הבעיה בנקודה האחרונה היא בכך שגם עם חולון באירופה וגם עם ישראל באליפות הזו, לגודס יש קצב התקפה מאוד ברור שתמיד נע בין 71 ל-78 נקודות פחות או יותר, עם התפרצויות יחסית נדירות ותלות גבוהה בהגנה שתשאיר את המשחק על סקור נמוך. מול פינלנד זה היה 79 לפני ההארכה, נגד הולנד 74, מול פולין 76 והפעם 78. ברגע שלנבחרת אין הגנה, כמו שאנחנו רואים לאורך כל הדרך, היא חייבת למצוא דרכים לשחק מהר יותר ולקלוע טוב יותר. אבל בינתיים הכדורסל רוב הזמן איטי ותקוע והאחוזים נמוכים. מדר הגיע ביומיים האחרונים לטורניר והרים את הרמה, וכשהוא מקבל דקות וביטחון הוא קולע מצוין, אבל רק הוא ואבדיה תורמים בעקביות. זה תלוי גם בגודס ובהרכבים שהוא מעמיד שצריכים לחשוב יותר התקפה. אולי זה לא הסגנון שהוא אוהב, אבל בלי זה הוא יתראיין ממש בקרוב בנתב"ג.
