מדליית הזהב האולימפית הראשונה מתוך ארבע שבהן זכה האצן האמריקאי הריסון דילארד נמכרה השבוע בקליפורניה במכירה פומבית. 120 אלף דולר עבור המזכרת שנותרה מריצת ה-100 מטר באולימפיאדת לונדון 1948, שהכתירה את דילארד לאדם המהיר בעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה. המדליה הזו היא הרבה יותר מהמתכות שמרכיבות אותה: היא מגלמת את אחד הסיפורים המיוחדים בעולם האתלטיקה, גם של מהלך האירועים שהובילו לזכייה בה וגם של הזוכה עצמו.
"זאב בודד" - המדור של זאב אברהמי
דילארד נולד ב-1923 בקליבלנד. ב-1936, כשהיה בן 13, הלך למצעד הכבוד שנערך לג'סי אואנס, אחד מבני העיר המפורסמים ביותר שיצאו ממנה. אואנס בדיוק חזר לאמריקה אחרי שהשפיל את אדולף היטלר ותורת הגזע שלו במשחקים האולימפיים בברלין. הוא נסע במכונית פתוחה, כשלפתע ראה כמה נערים מצטופפים כדי לחזות בו. הוא החווה לעברם ושאל לשלומם.
עבור הריסון דילארד, שהיה אחד מאותם נערים, זה היה רגע מכונן. הוא רץ הביתה ואמר לאמו שהוא מתכוון להיות "כמו ג'סי אואנס". אמו הינהנה בחוסר אמון. בתוך מספר שנים היא תתחיל לעבוד שעות נוספות בניקוי בתים כדי שלדילארד יהיה יותר אוכל כדי לפתח את שריריו ולגדול (ועדיין, בבית תמיד היה מחסור באוכל, ודילארד זכה לכינוי "עצמות" בכלל מבנה גופו הצנום).
הקשר בין אואנס לדילארד נמשך. דילארד נרשם לתיכון שבו למד אואנס בקליבלנד. אואנס קנה לו זוג נעליים חדשות ונתן לו עצה ששינתה את חייו: אחרי שדילארד לא הצליח לפרוץ דרך בריצת 100 מטר, אואנס הציע לו לנסות לעבור לריצת משוכות. דילארד הפך מעוד אצן לאתלט מספר אחד בעולם בתחומו.
"האתלט הכי טוב שראיתי בימי חיי"
שנתיים אחרי שנרשם לאוניברסיטה, דילארד קיבל צו זימון לצבא האמריקאי ב-1943. מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומו וארה"ב הייתה כבר עמוק בפנים. הוא נשלח לדיוויזיית חיל הרגלים 192, שכונתה "חיילי הבפאלו" והורכבה באופן כמעט מוחלט מחיילים שחורים. אם הספורטאי אואנס נלחם בהיטלר במשך שבועיים באצטדיון האולימפי בברלין, החייל דילארד נלחם בצורר הנאצי ובצבאו במשך כמעט שנתיים באיטליה.
מיד בסיום המלחמה, דילארד חזר לרוץ - בתחרויות בין חיילים מצבאות שונים. הגנרל ג'ורג' פאטון, שראה אותו מתחרה, אמר עליו ש"הוא האתלט הכי טוב שראיתי בימי חיי". דילארד אכן היה אתלט מצוין, ובן אדם טוב בערך פי מיליון: תמיד מחייך, מסביר פנים, תמיד עם מילה טובה לבזבז. הוא חזר לאמריקה והפך לרץ המשוכות הטוב בעולם. הוא היה בלתי שביר: דילארד ניצח ב-82 מרוצי משוכות רצופות, שיא שנשבר רק בשנות ה-80 על-ידי אדווין מוזס.
למבחנים האמריקאים לאולימפיאדת לונדון ב-1948 הגיע דילארד כפייבוריט ברור, מניה בטוחה. על הדרך החליט גם להירשם לריצת 100 מטר, כדי לשפר את הספרינט שלו לקראת ריצת המשוכות. דילארד עבר מקצה אחד ועוד אחד, הגיע לגמר וסיים שלישי - מקום שהבטיח לו מקום בנבחרת האמריקאית ב-100 מטר ובריצת השליחים 4x100. למחרת התקיימו המקצים ב-110 מטר משוכות – הריצה החשובה באמת עבורו.
"הייתי צריך רק להגיע למקום השלישי", נזכר בראיון עיתונאי שנים לאחר התחרויות, "אבל נתקעתי עם הרגל במשוכה הראשונה, את המשוכה השנייה עברתי חלק, ואחריהן נתקעתי בכל משוכה בין השלישית לשביעית". לפני המשוכה השמינית דילארד פשוט הפסיק לרוץ. זו הייתה סנסציה עצומה. "הקצב והטיימינג שלי היו הרוסים לחלוטין. לא הייתה לי שום סיבה להמשיך", הסביר. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחייו שבה לא סיים ריצה.
למזלו, ההחלטה להשתתף גם במבחנים ב-100 מטר הבטיחה כי בכל זאת ישתתף ב"משחקי הצנע" – האולימפיאדה הראשונה שאחרי המלחמה. אף אחד לא נתן לדילארד סיכוי למדליה, זה הרי לא המקצוע החזק שלו. אבל דילארד הצליח לעלות לגמר ביום חם ביולי באצטדיון וומבלי, לעיני 83,000 צופים כולל מלך ומלכת אנגליה.
בגמר עצמו, למרות זינוק גרוע ואף שרץ במסלול השמיני החיצוני, דילארד היה אחד מארבעה אצנים שהגיעו יחדיו לקו הסיום. הפוטו פיניש קבע: עם תוצאה של 10.3 שניות, הריסון דילארד הוא האלוף האולימפי. כעבור מספר ימים הוסיף עוד זהב בריצת השליחים, במקצה שערורייתי שבו נפסלה הנבחרת האמריקאית וזכתה בזהב רק לאחר ערעור.
דילארד חזר לאולימפיאדה ארבע שנים לאחר מכן בהלסינקי. הפעם הוא השלים את ההישג שהיה חסר לו: זהב ב-110 משוכות. על הדרך, הוסיף עוד אחת במרוץ השליחים. עד היום דילארד הוא האתלט היחיד שזכה בזהב אולימפי גם ב-100 מטר וגם ב-110 משוכות. בכך השלים זכייה בארבע מדליות זהב והשווה את הישגו של אליל ילדותו ג'סי אואנס. שנה לאחר מכן, ב-1953, דילארד נחת בישראל וזכה במדליית זהב בריצת המשוכות במשחקי המכביה הרביעית.
ב-2012 הוזמן דילארד להיות אורח כבוד במשחקים האולימפיים שחזרו ללונדון. אם כשהתחרה שם 64 שנה לפני כן המשחקים היו חגיגת הניצחון הבריטי אבל התקיימו לאור המחסור הכלכלי, הפעם מדובר באולימפיאדת השפע, מסיבה על אחד המטרופולינים החשובים והתוססים בעולם. דילארד צופה ביוסיין בולט זוכה בזהב ב-100 מטר ואומר לעיתונאי: "אם ג'סי אואנס ואני היינו מתאמנים מספיק היינו מנצחים אותו".
תהילה למכירה
דילארד מת ב-2019 בגיל 96 לאחר קריירה ארוכה בתקשורת, בשירות הציבורי ובקבוצת הבייסבול של קליבלנד. לא ברור מדוע החליטה בתו היחידה להציע את המדליה במכירה פומבית, ומדוע דווקא את המדליה האולימפית הראשונה שבה זכה. לא ברורה עדיין גם זהות הרוכש, ואם אכן היה זה מוזיאון שימשיך להציג אותה לציבור הרחב כפי שקיוותה המשפחה. מה שברור הוא שמכירת מדליה אולימפית היא מקרה די נדיר. הנה עוד כמה מקרים שבהם ספורטאים בחרו או נאלצו למכור את מה שעבדו עבורו חיים שלמים.
* זורק הדיסקוס הפולני פיוטר מלאכובסקי הציע למכירה ב-2016 את מדליית הכסף שבה זכה באולימפיאדת ריו. בחשבון הפייסבוק שלו הודיע כי הוא עושה את זה כדי לגייס כסף עבור ניתוח יקר לילד בשם אולק, שחלה בסרטן עיניים נדיר. "בריו נלחמתי על הזהב וזכיתי בכסף", כתב מלאכובסקי, "כעת אני פונה לכולם לעזור. העזרה שלכם יכולה להפוך את מדליית הכסף שלי ליותר יקרה מזהב עבור אולק". מלאכובסקי ביקש לגייס 84 אלף דולר, ושני מיליארדרים פולנים קנו אותה וכיסו את עלות הניתוח של אולק.
* השחיינית הפולניה אוטיליה ינדז'ייצ'אק הכריזה עוד לפני אולימפיאדת אתונה ב-2004 כי תתרום את כל המדליות שלה לצדקה. והיא אכן תרמה את הזהב שבו זכתה ב-200 מטר פרפר. המדליה נמכרה בכ-80 אלף דולר, שנתרמו לארגון צדקה פולני המסייע לילדים חולי לוקמיה. "אני לא צריכה שום מדליה כדי לזכור או להזכיר לי", הסבירה את החלטתה. "אני יודעת שאני האלופה האולימפית. זה אף פעם לא יעזוב את לבי".
* השחיין האמריקאי אנתוני ארווין זכה בזהב בסידני 2000 ב-50 מטר בסגנון חופשי. אחרי שלוש שנים פרש בגיל 23 מפני שהרגיש שהוא צריך לבחון מחדש את חייו מחוץ למים של השחייה המקצוענית. הוא העמיד את המדליה למכירה ב-eBay וקיבל עבורה 17,101 דולר, שאותם תרם לקורבנות הצונאמי ב-2004 באוקיינוס ההודי.
* המתאגרף ולודימיר קליצ'קו זכה בזהב באטלנטה 1996 - האולימפיאדה הראשונה שבה הופיעה אוקראינה כמדינה עצמאית. למרות המדליה המיוחדת, קליצ'קו לא היסס למכור אותה תמורת מיליון דולר ב-2012 עבור קרן הילדים שלו ושל אחיו. הקונה האנונימי החזיר אותה מיידית לקליצ'קו.
* מארק פאבליץ', חבר נבחרת ההוקי-קרח האגדית של ארה"ב, שזכתה בזהב באולימפיאדת החורף ב-1980, מכר ב-2014 את מדליית הזהב שלו בסכום המפתיע של 262,900 דולר. ההסבר שלו: "רציתי שלבת שלי יהיה יותר קל בחיים, שזה ייתן לה דחיפה קדימה". רק שהאמת הייתה הרבה פחות פואטית: פאבליץ' שקע למרה שחורה לאחר שאשתו מתה בנפילה ממרפסת ביתם, תקף אדם ונמצא לא כשיר לעמוד למשפט בגלל בעיות דמנציה וטראומה למוח, שנגרמו כנראה בגלל קריירת ההוקי שלו.
* גם מארק וולס, חברו של פאבליץ' לניצחון ההיסטורי על ברית המועצות ("נס על הקרח"), מכר את המדליה. הסיבה שעשה זאת הייתה כדי לטפל במחלה נדירה בעמוד השדרה שלו. "המדליה מייצגת בעיני את הגשמת החלומות להישגים שלי", כתב כשהחליט למכור את המדליה. "עד היום שבו היא תימכר אענוד אותה ברציפות, ואני מקווה שמי שיקנה אותה יעריך אותה כמוני". וולס ישן עם המדליה שבועיים ברציפות עד שנמכרה ב-40 אלף דולר לאספן פרטי, שמכר אותה מיד לבית מכירות תמורת יותר מ-300 אלף דולר. "לא הייתה לי שום ברירה. הייתי חייב למכור את המדליה כדי לחיות", אמר וולס.
* ויש מי שניסה ולא הצליח. טומי סמית', זוכה מדליית זהב בריצת 200 מטר במקסיקו-סיטי 1968, התפרסם דווקא אחרי הניצחון, כשעמד על הפודיום והניף את ידו המאוגרפת בכפפה שחורה כאות הזדהות עם מאבק השחורים באמריקה. הוא הציע את המדליה למכירה פעמיים: בשנת 2000 ועשר שנים לאחר מכן. אף אחד לא נענה להצעה לרכוש את המדליה בחצי מיליון דולר, וגם לא במחיר הנחה של רבע מיליון.
פורסם לראשונה: 12:21, 15.04.22
