המשחקים האולימפיים הם סיבה מיוחדת עבורי לפתוח בספיישל בן שלושה מדורים. הרי סיקור האולימפיאדה היה הדובדבן שבקצפת עבורי לאורך השנים, ואספתי סיפורים וחוויות רבים. הצפייה בשידורים מטוקיו, וההצלחה של אבישג סמברג הנפלאה, גרמו לי להתרגשות אדירה.
למזלי זכיתי להגיע לשבע אולימפיאדות – מינכן 1972, מונטריאול 1976, לוס אנג'לס 1984, סיאול 1988, ברצלונה 1992, אטלנטה 1996 וסידני 2000. למוסקבה 1980 כבר הייתה לי האשרה המבוקשת, אבל אז ישראל ביטלה את השתתפותה, יחד עם הגוש המערבי, כמחווה לארה"ב בעקבות פלישת הסובייטים לאפגניסטן. לפני בייג'ינג 2008, לצערי, הייתי מקורקע אחרי תאונת עבודה בפיינל-פור היורוליג במדריד.
כבר מגיל 10, פלוס-מינוס, דבק בי החיידק האולימפי. מורה ההתעמלות שלי בכיתה ה', בביה"ס כרמל בת"א, היה האתלט המעוטר בישראל באותה תקופה, אריה גליק. ביום גשום בו לא ניתן היה לקיים פעילות בחוץ והאולם היה תפוס, הוא כינס אותנו הבנים וסיפר בהתרגשות איך ייצג את ישראל בריצות 400 ו־800 באולימפיאדת הלסינקי 1952. מרוב התרגשות על כך שהשתתף באירוע העולמי הגדול, המורה הנערץ שלנו אפילו הזיל דמעה להפתעתנו.
הסיפורים עשו עליי רושם כביר – האווירה בעיר הפינית, אוהדים רועשים מרחבי תבל שמילאו אז את האצטדיונים, הבריכות והאולמות. בדרכי הביתה באותו יום, מרחק הליכה של 20 דקות בערך, אמרתי לעצמי: "כשאהיה גדול אני חייב להגיע לאחת האולימפיאדות". הטירוף הפנימי רק התחזק לאחר מפגש עם הקופץ למים האגדי, יואב רענן, שייצג את ישראל בהלסינקי ובמלבורן ב־1956 (היה אלוף אסיה ב־1954). הוא ביקר את קבוצת השחייה שלי בבריכת גן הדסה, וסיפר על הישגיו.
כשהגשמתי את החלום הגדול במינכן, זה הפך לסיוט. ימים רבים לפני היציאה לא ישנתי מרוב התרגשות. ניסיתי ללמוד חוקים ותקנות בקליעה, היאבקות, הרמת משקולות ועוד, כל הענפים שהייתי אמור לכסות. ואז הוכיתי בהלם עם רצח י"א הספורטאים הישראלים. אנשי המשלחת שלא נפגעו חזרו הביתה עם הארונות של חבריהם. זו לא צלקת, אלא פצע פתוח שלעולם לא יחלים אצלי, וילווה אותי תמיד. אבל אנשי הוועד האולימפי הבינלאומי והמארגנים הגרמנים המשיכו אחרי יום הפסקה, כאילו לא קרה כלום. כמעט כל הספורטאים והאוהדים מרחבי תבל נשארו, ורק יהודים ספורים עזבו גם הם כסולידריות עם ישראל.
רק בשנים שלאחר מכן למדתי מהי באמת אולימפיאדה – חגיגה אחת גדולה של ספורט, בשילוב צבע של מאות אלפי תיירים מכל העולם שהגיעו לראות את הספורטאים, לעודד אותם וליהנות משורה של פנומנים שהתחרו באצטדיונים, באולמות ובבריכות. הם הציפו את היציעים בריצת 100 המטרים ובתחרויות השחייה, היו מרותקים לקפיצה לגובה ובמוט – וגם למים – ורחובות הערים והפארקים היו מלאים מרגע הפתיחה של המשחקים ועד הנעילה.
חבל שהאולימפיאדה הזו שונה לחלוטין. אמנם ראינו קהל בצידי הכביש במרוץ האופניים, אבל בתחרויות האחרות רק חברי המשלחות האחרים עודדו. היא כבר לא תהיה מפוארת, בגלל שמשחקים בגודל כזה, ללא תיירים וביציעים ריקים, הופכים אותה לשונה לחלוטין. אפשר רק לקוות שהדבר לא יפגע בתוצאות. ויש גם בידוד במקום עידוד – כל ספורטאי זקוק לדחיפה מהקהל, זה מוסיף לו המון, וגם העובדה שהספורטאים רשאים לעזוב את הכפר האולימפי רק לצורך אימונים ותחרויות, והשגרה מלאה בבדיקות קורונה ואווירה מתוחה, לא עוזרת. כמו שכתב לי חבר הוועד האולימפי הבינלאומי אלכס גלעדי: "הדבר היחיד שאתה מכיר ממה שנשאר זה הספורטאים שבאים לנצח".
