ארבע שנים למהפכת מי טו
(צילום: שמוליק דודפור)
לקח לראשי בוסטון סלטיקס יותר מדי זמן לדבר עם התקשורת על ההחלטה להשעות את המאמן אימה יודוקה, אבל כשכבר התיישבו מאחורי המיקרופון אפשר היה לראות שעברו עליהם לילות בלי שינה. כיוון שהם עדיין לא הסבירו מה קרה - וגם עכשיו אנחנו בעיקר ניזונים מדיאטה של דיווחי TMZ - הרי שהרגע המעניין היחיד במסיבת העיתונאים היו הדברים שאמר בראד סטיבנס ממש בהתחלה.
"זריקה מבחוץ" - המדור של ציפי שמילוביץ
הנשיא לענייני כדורסל של הסלטיקס, מי שהביא את יודוקה למועדון, זז בשבילו מעמדת המאמן ובנה עליו כ"קיי-סי ג'ונס הבא" (מאמן אפרו-אמריקאי מיתולוגי של הסלטיקס), נראה באמת שבור. בקול חנוק ועיניים דומעות יצא סטיבנס להגנת הנשים שעובדות בסלטיקס, וספגו את כל הריקושטים מסיטואציה שאין להן שום קשר אליה. הנשים הללו היו קורבן לטרולים חסרי חיים במדיה החברתית, שפשוט מילאו את ואקום חוסר המידע בדרך שתמיד הכי קלה להם: אכזריות ובריונות כלפי נשים.
התגובה של סטיבנס הייתה רגע חשוב לא רק כי מישהו, גבר אחד, קם ואמר משהו, אלא בעיקר משום שעד לפני לא הרבה זמן - גם הגבר האחד הזה לא היה קם ואומר משהו. יותר מזה, עד לפני לא הרבה זמן, התנהגות כמו זו של יודוקה הייתה נשלחת אל מתחת לשטיח במהירות התקפה מתפרצת של ג'יילן בראון, איש לא היה יודע שבכלל קרה משהו, ואף אחד, כמובן, לא היה נענש. העובדה שהסלטיקס הגיבו ככה אומרת משהו לא רק על תרבות של מועדון, אלא על המציאות החדשה מאוד בה עולם הספורט - בין שאר תעשיות הכוח, מפוליטיקה ועד הוליווד - מתקיים: החיים אחרי תנועת מי טו.
ביום רביעי הקרוב ימלאו חמש שנים להתפוצצות פרשת מפיק הסרטים, הארווי וויינשטיין, שהטריד, תקף, אנס ואיים על מאות נשים, כולל כמה מהכוכבות הגדולות ביותר בהוליווד. העובדה שוויינשטיין עשה את כל הדברים האלה הייתה סוד קטן מאוד עוד מסוף המאה ה-20 - כולם ידעו על כך - אבל הרגע בו כל המוגלה הזו יצאה החוצה בכלי תקשורת בקנה המידה של "ניו-יורק טיימס" ו"ניו יורקר", היה, התברר מהר מאוד, מפנה היסטורי.
עוד באותו לילה הופיעה בטוויטר התגית MeToo# ובמשך שבועות וחודשים סיפרו מאות אלפי נשים ברחבי העולם סיפורים איומים על חיים תחת טרור מיני וכוחני של הגברים החזקים ביותר בחברה. ההוריקן לא דילג על אף תעשייה, אבל הסכר הכי קשה לפריצה היה זה של הספורט. גם חמש שנים אחרי, הסכר הזה עדיין עומד, אבל כבר יש בו סדקים והם מתרחבים. באיטיות.
שינוי הסטטוס קוו
ספורט הוא כל כך הרבה דברים, רובם טובים, ויש לו משמעות הרבה מעבר לסתם תחרות על מגרש. בין היתר הוא מראה של החברה, ולכן כמובן שנשלט לאורך מאות שנים בידי גברים. זה לא רק ההבדלים הפיזיים שתורגמו מראש לעדיפים מבחינת עניין, או הנורמות לפיהן החברה ראתה את תפקידה של האישה, את מקומה ואת הצורה בה היא מבטאת את עצמה - זה אומר שנשים היו בעמדת נחיתות בכל אספקט: משכר לא שוויוני, דרך אפליה בתנאים ועד קבלה ממש מובנת מאליה של הטרדות מיניות.
מי טו מנסה לשנות את הסטטוס קוו העקשן ביותר בהיסטוריה האנושית: פטריארכיה. היא התחילה בהוליווד ועברה לתעשיות גדולות אחרות, אבל יש לה משמעות מיוחדת בספורט, ולא במקרה קשה לה במיוחד כאן לייצר אפקט מהיר. חמש שנים זה אפילו לא פסיק בקנה מידה היסטורי, יצטרכו לעבור 50 שנה כדי שאפשר יהיה להתחיל לבחון את ההצלחה או הכישלון של תנועה כזו. ובכל זאת, בחמש שנים היא עשתה הרבה, גם בספורט. זה רק נראה מעט כי הדרך כל כך ארוכה.
הכדורגלניות אלכס מורגן, מייגן ראפינו וקרלי לויד ירדו לגליצ'ים במאבק על שכר שווה, וממש לפני כמה חודשים גם ניצחו; האחיות וויליאמס הביאו שכר זהה לטניס הנשים; הפערים העצומים בתנאים בין ה-NBA ל-WNBA הפכו למשהו שלפחות מדברים עליו, גם אם עדיין לא עושים לגביו כלום; וסימון ביילס ואלי רייזמן ניערו את עץ ההטרדות המיניות, שהוא באמת זה שנטוע הכי חזק. רק הספורטאים עצמם, הכוכבים הגדולים, ממשיכים להיות חסינים.
לקהל היה הרבה יותר קל לקבל האשמות נגד הארווי וויינשטיין או קווין ספייסי או לואי סי-קיי מאשר האשמות נגד, למשל, כריסטיאנו רונאלדו או דשון ווטסון. אוהדים אוהבים כוכבי ספורט באופן אישי, ואוהדים, כמו גם חלקים גדולים בציבור, לא מאמינים למתלוננות נגד כוכבי ספורט כי הם לא חושבים שהכוכבים האלה צריכים לכפות את עצמם על נשים. למה שיעשו את זה, הרי כל אישה רוצה לשכב איתם! לא, זה לא עובד ככה. אלימות מינית לא קשורה לתשוקה מינית, היא רק עניין של יחסי כוח ומרות.
יתרה מכך, ככל שהשחקן טוב יותר, כך גדל הספק ממנו הוא נהנה. זה מחזיר אותנו למקרה הישן של קובי בראיינט שהואשם בתקיפה מינית חמורה, שעורכי דינו הכפישו את המתלוננת נגדו בדרכים בלתי נסבלות, ושבסופו של דבר הוא שילם לה הרבה כסף כדי לסגור את הסיפור בשקט. כל זה קרה שנים רבות לפני מי טו, ועכשיו כמובן שכמעט אף אחד לא מעז להזכיר את זה, כך שלפחות מהבחינה הזו לא השתנה הרבה בין קובי בראיינט 2003 לבן רות'ליסברגר 2010 לדשון ווטסון 2022.
ועדיין, הסלטיקס שלחו את אימה יודוקה הביתה והגנו על נשות המועדון; הבעלים המיזוגן והגזען של פיניקס סאנס, רוברט סארבר, נאלץ עכשיו למכור את המועדון בגלל לחץ ציבורי ולחץ של שחקנים - ושני הדברים האלה לא היו קורים לפני חמש שנים. מי טו שמה מראה גם מול עולם הספורט, ולאט לאט, מאוד לאט, לעולם הספורט אין ברירה אלא להביט בה.
