עוד לפני שהגיע לקולג', מרקוס סמארט כבר צבר יותר טרגדיות משאדם ממוצע עובר כל חייו. טרגדיות רנדומליות לגמרי שהתאספו יחד למקבץ כמעט לא ייאמן. עוד פחות ברור איך סמארט יצא מכל זה בחיים, שלא לדבר על להפוך לכוכב NBA.
"זריקה מבחוץ"- המדור של ציפי שמילוביץ
קרוב משפחה אחד שלו הפיל רובה ציד טעון במהלך משחק עם ילדים, מה ששיחרר כדור היישר לליבו של קרוב משפחה אחר שהיה בן 5. עוד קרוב משפחה נורה למוות בגיל 16, ורכבת הרגה את אחד מחבריו של סמארט שהיה בן 7. אבל משמעותי מכולם היה מותו מסרטן של אחיו הבכור, טוד, בגיל 33. מרקוס היה אז בן 9. טוד, אח למחצה, היה כמו אבא שני עבורו. למעשה, כל סיפור המקור של שחקן ההגנה של העונה מתחיל במוות של טוד.
מרקוס סמארט נולד שלושה שבועות לפני הזמן, והיה מחובר לצינור האכלה כמעט חודש בבית החולים. כשאמו, קמיליה, הביאה אותו לבדיקה בגיל חודשיים, הוא כבר היה גדול פי שניים מכל העוללים מסביב. בגלל שתמיד נראה גדול ומבוגר מגילו, אז כשהגיע לגיל 9 הושיבו אותו בסלון ואמרו לו שטוד גוסס.
טוד לימד את מרקוס איך להתלבש, איך לדבר בנימוס, איך להתגלח. הוא לקח אותו לכל מקום, פינק אותו וחינך אותו. והוא היה כוכב כדורסל. בגיל 15, הרבה לפני שמרקוס נולד, גילו רופאים גידול מאחורי עינו. יום אחד ברח טוד מבית החולים והלך לשחק עם נבחרת התיכון שלו. העין הייתה נפוחה כמו אגרוף, אבל הוא קלע 30 נקודות. הוא נאבק 18 שנה במחלה, עד שהפסיד.
"הרופא אמר שהוא מת מוות מוחי", אמרו למרקוס באותו לילה אחרון, "הלב שלו עדיין פועם, אבל הוא כבר לא שם יותר, והם מתכוונים לנתק אותו מהמכשירים". מרקוס יצא מהבית, ניפץ דלת זכוכית, צרח עד שהשכנים התעוררו, והשתנה בן-לילה. כשאמא שלו גילתה חורים בנעליו ושאלה למה הוא מסתובב ככה, ענה לה הילד: "טוד איננו, זה לא חשוב יותר". הוא הפך אלים, כועס, הסתבך בקטטות בבית הספר. באחת מהן הטיח את ראשו של תלמיד במדרכה, שוב ושוב, לפני שמורה הצליח למשוך אותו משם והציל את חיי הילד המוכה.
סמארט נשלח לתוכנית "החינוך האלטרנטיבי של טקסס". הוא תיאר את המקום כבית כלא, וכשחזר לבית הספר אחרי 30 יום אכן הסתכלו עליו כמו על פושע. "קצת בניתי את האישיות המרושעת הזו, האדם הזה שאתה לא רוצה לדבר איתו, שאתה לא רוצה להתעסק איתו", סיפר לפני כמה שנים לעיתון "בוסטון גלוב". בשיעורי שליטה בכעסים ניסו ללמד אותו לנשום ולספור עד עשר. "חשבתי שזה כל כך טיפשי", אמר, "מה ספירה עד עשר תעשה בשבילי? אני עדיין אכעס כשאסיים לספור".
ההידרדרות של סמארט כמעט הביאה למותו כשהוא רק בן 12. הוא פיתח תחביב רע מאוד של השלכת אבנים, בדרך כלל סתם על חפצים עומדים, אבל לילה אחד פגע באדם, ועוד באדם הכי לא נכון - חבר כנופייה ששלטה בשכונה בפרברי דאלאס שבה התגורר. סמארט נזקק לכל הכוח האתלטי המתפרץ שהיה לו כבר אז כדי לחמוק משבעה כדורי אקדח שנורו לעברו. היום הוא מגדיר את הלילה ההוא כנקודת השפל של חייו. בבוקר למחרת הבטיח לאמו להשתנות. הוא עדיין היה רק בן 12.
שחקן של עיר
האהבה הספורטיבית הראשונה של מרקוס סמארט הייתה פוטבול. עם מבנה הגוף שלו זה היה טבעי לגמרי, אבל אחרי מות אחיו החליט לעבור לכדורסל. "תמיד שיחקתי חזק", סיפר. "ככה חונכתי, אבל עכשיו אני משחק יותר עם מטרה. אני משחק לא רק בשביל עצמי, אני משחק בשביל אחי, בשביל המשפחה שלי. אחי נתן את כל מה שהיה לו במשך 18 שנה, והוא הפסיד בקרב שלו. אני לא רוצה להפסיד בקרב שלי. אני פשוט מתעורר ומודה לאלוהים כל יום, כי בקלות יכולתי להיות בכלא או בקבר".
בקולג' שיחק סמארט באוקלהומה-סטייט. הוא היה כוכב מהרגע הראשון, וכבר בשנתו הראשונה זכה בתואר שחקן השנה של ה"ביג 12" – הליגה האזורית שבה שיחק. הוא חשב ללכת ל-NBA, אבל אמו שיכנעה אותו לחזור לעוד שנה במכללה.
באמצע אותה עונה שנייה הפך פתאום למפורסם. אוקלהומה-סטייט הגיעה למשחק חוץ נגד טקסס-טק, ולפני העלייה למגרש שמע סמארט כי אמו אושפזה. כשמישהו בקהל זרק לעברו קללה גזענית, הפיוז ההיסטורי הקצר נשרף שוב. סמארט דהר ליציע והכה את האוהד. הצילומים הפכו לכותרות מחוף לחוף, סמארט הורחק לשלושה משחקים ולא מעט קבוצות NBA שחשבו לבחור אותו, החליטו שהוא נפיץ מדי.
אבל לא בוסטון סלטיקס. היא לקחה אותו בבחירה השישית בדראפט 2014. וולטר מקארתי, שהיה אז עוזר מאמן הסלטיקס, סיפר כי כשראיין את סמארט לפני הדראפט הופתע לראות בחור חביב וחייכן. הוא המליץ בחום לקחת אותו. "ידעתי שהוא יכול להיות מיוחד", אמר. "הוא מסוגל לקבל החלטות בשבריר שנייה, קורא מהלכים מראש, אין הרבה כאלה".
סמארט הפך אינסטינקטיבית לשחקן האהוב על אוהדי הסלטיקס. אם יש דבר כזה "שחקן של עיר", סמארט הוא שחקן של בוסטון. הוא הזכיר לאוהדים את השחקנים שהקיפו את לארי בירד בשנות ה-80 הבלתי נשכחות: פייטר עם ציפורניים ארוכות, אנרגיה אינסופית, תשוקה אמיתית לשחק הגנה, חשיבה קבוצתית ואינטליגנציית כדורסל מעל הממוצע. גם בתקופות לא טובות - והיו לא מעט כאלה בשמונה העונות שלו בבוסטון - הוא מעולם לא איבד את הקהל שמעניק לו אהבה כמעט חסרת תנאים, ומקבל אותה בחזרה.
בשביל אמא
אמא קמיליה מתה ב-2018 מסרטן. היא הייתה בת 63. בשלב הזה סמארט כבר ידע להתמודד עם טרגדיות, אבל הוא היה תמיד ילד של אמא, וכשהיא מתה - חתיכה ממנו הלכה איתה. היא זו שלימדה אותו להיות שחקן קבוצתי, דחפה אותו לשחק חזק יותר, ועד יומה האחרון הייתה מתקשרת אליו אחרי כל משחק ונוזפת בו על איבוד כדור מטופש.
אז השבוע, כשהחזיק ביד את פרס שחקן ההגנה של השנה, אמר סמארט בקול רועד: "אמא עדיין כאן. כל יום אני חושב עליה ועל אחי, ואז הולך לעבודה ומשאיר הכל על הפרקט".
פורסם לראשונה: 16:00, 21.04.22
