לפעמים נזימה חרזאד (בפשטונית: "מזג האוויר יפה") מתעוררת מלאת זיעה באמצע הלילה, בחדר הצנוע שלה. היא חולמת שוב שלוחמי הטאליבן הגיעו אליה, סגרו על מסלול הבריחה שלה, על מקום המסתור. כמו שעשו לחברתה לקבוצה לשעבר ב-2021. היא מתעוררת אחוזת בהלה. שוכחת לגמרי שהיא בהאנאו, עיר שקטה במערב גרמניה, הרחק מההרס, המלחמה, הנופים של מחוזות ילדותה באפגניסטן. בחלומות היא תמיד שם.
נזימה, מי שהביאה לאפגניסטן את המדליה הראשונה מתחרות סקי בינלאומית, עברה דרך תלאות עד שהצליחה לברוח מהטאליבן ומצאה מקלט בגרמניה. אבל עכשיו, לפי חוקי האיחוד האירופאי, היא תצטרך לעשות ככל הנראה את מסלול הבקשה למקלט באיטליה, המדינה שדרכה היא נכנסה ליבשת. גרמניה כבר לא רוצה מהגרים ובשבוע שעבר היא גירשה אפגנים בחזרה לביתם למרות שהמדינה נמצאת במלחמה והטאליבן שולט בה. באיטליה יש משטר וחברה הרבה פחות סובלניים לפליטים. חלומות הזוועה של נזימה חרזאד יכולים להפוך למציאות.
באפגניסטן היא לא תשרוד שנייה. חוץ מהמדליה שהיא הביאה למדינה שלה בסקי אלפיני, נזימה גם סיימה שלושה מרתונים (שניים מהם סודיים) וטיפסה על הר פולאדי, 5,064 מטר גובהו, ההר הגבוה ביותר במחוז שלה, במהלך שישה ימים בקבוצה מעורבת של גברים ונשים מקבוצות אתניות שונות.
הטאליבן לא אוהב נשים חזקות, ספורטאיות, מצליחות, חופשיות וללא תלות בגברים, כאלו שמהוות מודל לדוגמא לעצמאות הנכספת של האשה האפגנית. נזימה יכולה לתת להן רעיונות.
הבריחה לאיסלמבד
היא נולדה לפני 22 שנה, מיד לאחר נפילת הטאליבן, במחוז באמיאן באפגניסטן. נאסר עליה ללכת לבית הספר או להשתתף בתחרויות ספורט ונכפה עליה לחבוש בורקה. אביה עזב את עבודתו כשוטר ועבר עם אשתו ושתי בנותיו לעיר גדולה יותר ופחות שמרנית. נזימה השתתפה בתחרויות סקי, למדה מדעי המחשב באוניברסיטת קאבול, ועבדה כמדריכת טיולים, עד שהטאליבן חזר לשלטון באוגוסט 2021.
אחרי שחברה שלה למועדון הסקי של באמיאן הוצאה להורג על ידי הטאליבן, נזימה הבינה שהיא חייבת להימלט. היא ניסתה פעם אחת אבל נעצרה אחרי הגבול עם פקיסטן ונתקעה שם כמעט שנה. בפעם השנייה היא נעזרה באווה צו בק, בלוגרית טיולים פולנית, שסייעה לה להשיג כרטיס טיסה לאיסלמבד, שם היא נפגשה עם 20 חברים אחרים למועדון הסקי, כולל אחותה נזירה. הם השיגו ויזה לאיטליה, הגיעו בסוף אוגוסט 2021, ומשם נזימה המשיכה לגרמניה. הוריה הצליחו לברוח לאיראן. הריבוע המשפחתי התרסק. שתי צלעות באירופה, שתיים באיראן.
2 צפייה בגלריה
מוש של הטאליבן מונע מנשים להיכנס לאוניברסיטה בקאבול, אפגניסטן
(צילום: Stringer/Getty Images)
"אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה התאהבתי בספורט", היא סיפרה. "זה היה אחרי שעברנו דירה מהכפר לעיר, ויום אחד ראיתי אישה אמריקאית רצה עם שיער פזור. רצתי אליה בשיא המהירות והתחלתי לצעוק עליה שהיא חייבת להסתיר את השיער כי אחרת יבואו כוחות הבטחון ויביאו את המשפחה שלה כדי לסקול אותה באבנים. דיברתי בפשטונית וכמובן שהיא לא הבינה מילה, אבל רצתי ככה מאות מטרים. זו הייתה ההתחלה.
"אחרי זה התחיל הסקי. אני רואה עכשיו איך אנשים מטפסים במעליות עם המגלשים כבר על הרגליים שלהם, וזה פשוט נהדר אבל גם מצחיק. כשאני ואחותי התחלנו לעשות סקי, היינו שמות את הציוד על הגב ועולות על ההר, משהו כמו שעתיים טיפוס. היינו מגיעות, גולשות תוך כמה דקות למטה, שמות את הציוד על הגב ושוב מטפסות שעתיים".
בחליפת סקי ובורקה
היא מתמודדת כל יום עם הריחוק מאחותה, מהוריה, מהאחים שלה שגם הם ברחו לאיראן אחרי שהטאליבן איים עליהם שיגייס אותם לצבא בגלל ההתנהגות המופקרת של אחותם. יש לה בקושי מספיק כסף להתקיים, אבל היא יודעת שמעל ראשה קיימת הדרישה האילמת שתדאג כלכלית לשאר המשפחה שלה, שתנסה להביא אותם למערב. לשפע. הם לא יודעים שהיא גרה על מיטת שדה במחנה פליטים, וכדי לקנות לעצמה מותרות היא אפילו השתתפה בתצוגת אופנה, לבושה בחליפת סקי ובבורקה.
2 צפייה בגלריה
ישנים על מיטות שדה. מחנה פליטים של צבא ארה"ב בקייזרסלאוטרן, גרמניה
(צילום: Sascha Schuermann/Getty Images)
בראיונות היא אומרת שהיא חולמת לחזור לעיר שלה, למדינה שנלקחה ממנה, לטבע, לריחות, לשפה, לתרבות. "הבאתי לאפגניסטן מדליה בפקיסטן 2020, והחלום שלי הוא לחזור ולייצג את המדינה", היא סיפרה בראיון, "אבל אני יודעת שכרגע אפילו אסור לי לחלום על זה. לעשות סקי? אין לי אפילו נעלי ריצה". במקום חלומות על גלישה במהירות שיא במורד ההר, היא חולמת זוועות על לוחמי טאליבן שבאים לרצוח אותה, או חיה את הסיוט של מה יקרה אם יוחלט לגרש אותה חזרה בסופו של דבר. מרוב לחץ, הכתרים שהותקנו בשיניה התפרקו.
במשך חודשים ארוכים היא לא הורשתה לעזוב את מחנה הפליטים שבו היא נמצאת. הרשות היחידה הייתה רק באמבולנס שהגיע ארבע או חמש פעמים כדי לקחת אותה לאשפוז בבית החולים המקומי, אחרי שסבלה מהתקפי חרדה ופאניקה. שלוש שנים שהיא חיה בחוסר בהירות מוחלט. לא יודעת מה קורה עם שאר המשפחה שלה, לא יודעת מה ילד מחר. רק יודעת שזה יותר טוב ממה שמחכה לה אם תגורש חזרה הביתה.
לנשום חופש
דברים שקרו רק לפני ארבע שנים נראים כאילו שהם לקוחים מספר אחר, מיקום מקביל - אז היא חצתה את גבולות אפגניסטן בפעם הראשונה וחזרה מפקיסטן עם מדליית ארד. ארבע שנים. מצמוץ. לפני ארבע שנים היא חלמה על השתתפות באולימפיאדת החורף. עכשיו היא עסוקה בלשרוד. "הם הוציאו להורג את החברה שלי למועדון הסקי ועוד שחקנית בנבחרת הכדורעף", היא סיפרה. "אבל אלו המקרים שאנחנו שומעים עליהם בעולם המערבי כי הם מקבלים הד. לאף אחד לא אכפת מעשרות הנערות והנשים שהבינו שהן עכשיו מטרה לרדיקליזם של הטאליבן, והחליטו להתאבד".
היא חיה עם תחושות אשמה קשות. פעם היא הביאה גאווה למולדת דרך ההצלחות שלה בסקי, וכעת הפרסום שלה מהסקי שם על המשפחה שלה מטרה וגרם לה לנוס לכל עבר, כשהם בלי קצה של שליטה על גורל חייהם. לפעמים היא קוראת ברשתות החברתיות על עוד חברה שלה או אחות של חברה, בת 11 או 12, שהחליטה להתחתן עם דוד שלה כדי שלא יכריחו אותה להתחתן עם לוחם טאליבן.
היא צריכה אסקפיזם. מזל שאף אחד, אפילו לא הטאליבן, לא יכול לגנוב מאיתנו את הזכרונות. "אני זוכרת את התחושה כשעלינו על פסגת ההר בפעם הראשונה, אני, אחותי ועוד חברה", היא סיפרה בראיון, "היה לנו רק ציוד של בנים וחוץ ממטפחת השיער לא היה לנו שום כיסוי לראש. נפלנו והתרסקנו כל כמה שניות, ולא הפסקנו לצחוק כמו משוגעות. טסנו. זה היה כמו לנשום חופש".
לנשום חופש. הלב חם ודופק מהתרגשות כשבחוץ יש מינוס עשר לא כולל רוחות, ואת לבושה לסתיו. היא נזכרת במריבות התכופות שלהן עם ההורים שלא היו רגילים לחיות בעולם שבו מותר לנשים משהו חוץ מלהיות עקרות בית עם כיסוי לגופן וראשן.
ואיך ההורים שלהן התאימו את עצמם והיו גאים בהן על ההתעקשות להיות ספורטאיות. היא נזכרת בה ובאחותה ובחברה. השמלות שלהן רטובות וקפואות, אבל היא נשמה חופש. 49 נשים ונערות הצטרפו למועדון בשנה שלפני הטאליבן. אבות באו לראות את הילדות שלהם טסות במורד ההר, בפעם הראשונה. כולל האבא של נזירה ונזימה. במקום לטפס ברגל, הם קשרו את הגולשות בחבלים לאופנועים שלקחו אותן במעלה ההר. נורמליות היא אחד המרכיבים העיקריים של תקווה.
רק ארבע או חמש שנים עברו מאז. וכאילו שהעולם התהפך על יוצרו.
