"כולם שואלים אותי: מה המוטיבציה שלי? בשביל מה אני חוזרת? למה?", ענתה קים קלייסטרס על שאלות העיתונאים לגבי הקאמבק השני שלה למגרשי הטניס. "הרבה גברים ונשים מתחבטים בשאלות הללו לגבי הרבה בחירות בחיים שלהם. מבחינתי זה בזבוז זמן. השאלה היא לא למה, השאלה האמיתית והיחידה באמת היא: למה לא?".
ג'ון מקפי, אולי גדול כותבי הטניס בהיסטוריה, כתב פעם על טניסאים שהמוטוריקה של החבטות שלהם, תבנית וסגנון המשחק הם ביטוי של הטבע שלהם ושל המקום בו הם נולדו. ג'ון מקנרו היה ילד ניו־יורקי שחצן, מרושע וגאון, סרינה פרקה זעם, ארתור אש היה ליברל אלגנטי ושחור. למריה שראפובה היה פורהנד שזעק: אני רוסייה שגרה בניו־יורק, אני קטלנית ושבירה באותה חבטה.
קלייסטרס הייתה אמהית. שחקניות אחרות בסבב תמיד דיברו על האנושיות והחמלה שלה כפי שדיברו על יכולות הטניס. "אם היה לך איזה ויכוח או שרבת עם קים קלייסטרס, הייתי תמיד אומר שאתה אשם", אמר אנדי רודיק לפני ששניהם נכנסו להיכל התהילה של הטניס ב־2017, "עוד לפני ששמעתי את הסיפור".
מאמא סלאם
קלייסטרס הפכה למקצוענית ב־1997. שנתיים לאחר מכן היא התמודדה נגד שטפי גראף בסיבוב הרביעי בווימבלדון, במה שיתברר כגראנד סלאם האחרון של הגרמנייה. "הסתכלתי איך היא שורכת את השרוכים, איך היא מסדרת את הקוקו, איך היא סוחבת את התיק", נזכרה קלייסטרס. "מרוב שהסתכלתי, הפסדתי. זה היה הרגע הכי גדול בקריירה שלי". את הדברים הללו היא אמרה אחרי שזכתה בארבעה תארי גראנד סלאם ליחידים, שניים לזוגות, ואחרי שהייתה מדורגת ראשונה בעולם.
ב־2005 היא זכתה בתואר הגראנד סלאם הראשון שלה בניו־יורק. שנתיים לאחר מכן, בגיל 23, היא פרשה לחופשת לידה. היא ובעלה, שחקן ומאמן הכדורסל בראיין לינץ', הביאו לעולם את ג'אדה. ב־2009 חזרה למגרשים, ניצחה קצת בחובבנים, הרימה כתפיים ואמרה לעצמה: "למה לא, בעצם?" הטורניר השלישי שלה היה אליפות ארה"ב שאליו נכנסה עם כרטיס חופשי.
היא ניצחה את שתי הוויליאמסיות וזכתה בטורניר. התצלום של ג'אדה בת 18 החודשים עולה למגרש ומנסה לחטוף את הגביע מאמה הוא תמונה אייקונית, לא רק מנקודת מבט שמאלצית, אלא מהצד של האם העובדת, שחזרה כל כך מהר לענף תובעני כמו טניס מקצועני. עד אליה רק תשע אמהות הגיעו לאליפות ארה"ב ורק שתיים זכו בגראנד סלאם כאמהות: איבון גולאגונג ומרגרט קורט.
כיום זה הפך למשהו יותר נורמלי. ויקטוריה אזרנקה הצליחה לחזור לסבב במהירות כשהיא מעידה שההיריון עשה לה רק טוב, ואילו סרינה וויליאמס הגיעה כבר לארבעה גמרי גראנד סלאם (והפסידה בכולם) מאז הלידה.
במסיבת העיתונאים אחרי הניצחון בגמר ב־2009 קלייסטרס דיברה על הצורה שבה הייתה צריכה לארגן את השינה של הילדה שלה כדי שתהיה ערה בערב לגמר, על הקושי של הגוף לחזור לעצמו מבחינה פיזית, על חלוקת הזמן והפוקוס, בנוסף למלחמה הרגשית והמנטלית שהיא נחלתם של ספורטאים מצטיינים.
"באמת מתגעגעת"
בשיאה קלייסטרס הייתה ידועה בתנועה שלה, בעבודת הרגליים שעזרה לה לכסות את המגרש. בונה מצוין נקודות, חובטת נקי בכדור, גמישה. הטניס שלה היה אלגנטי, מופע של שימור אנרגיה.
היא זכתה באליפות ארה"ב ב־2010, באליפות אוסטרליה ב־2011 ובעוד שני תארים בזוגות. ב־2012 היא פרשה שוב, הפעם לשמונה שנים. הפרישה הראשונה שלה הייתה גם בגלל פציעות. הפעם היו גם פציעות וגם הרצון שלה שהתחיל להישבר. היא גידלה שלושה ילדים, חזירים ותרנגולות, שיחקה קצת טניס, הקימה אקדמיה, פירשנה. "לפעמים יש לי קול פנימי שקורא לי לחזור", היא אמרה בראיון. "כשאני בסביבה של הילדים אני מצליחה להשקיט את הקול הזה, אבל כשהוא מתגבר אין לי שום יכולות להשתיק אותו".
על הקאמבק השני שלה היא הודיעה בסרט וידאו דרמטי. "מה אני רוצה להיות?" היא אמרה כשפסנתר מלווה אותה. "בשבע השנים האחרונות הייתי רק אמא ואני מאוד שמחה על כך, אבל אני רוצה להיות גם טניסאית. אני באמת מתגעגעת לזה".
אחרי פסק זמן קורונה כפוי, קלייסטרס, היום בת 38, חוזרת לאינדיאן וולס. היא זכתה שם ב־2003 וב־2005. היא נכנסת עם כרטיס חופשי. זה הטורניר השלישי שלה מאז הקאמבק. אנחנו יודעים איך זה נגמר בפעם האחרונה.
