כשחושבים על שחקן NBA טיפוסי חושבים על: חבילת שרירים של אל יווני, אתלטיות ומהירות, יכולת קליעה פנומנלית, זריזות וניתור. אז איך אפשר להסביר את העובדה ששני שחקנים, שהם האנטיתזה לאסוציאציות הללו, הם המועמדים הראשיים לתואר ה-MVP של העונה, ושני שחקנים הללו השתלטו לחלוטין על הליגה.
"זאב בודד": המדור של זאב אברהמי
והשאלה היא אם ההשתלטות המרהיבה הזו של לוקה דונצ'יץ' וניקולה יוקיץ', שני שחקנים בלי ניתור, בלי הגנה, עם קליעה משונה ועם מסת שומן של ספורטאי כורסא, היא עדות ליכולות העל שלהם, או עדות לבינוניות של הכדורסלן והמשחק האמריקאי שגרמה להם להתעלות כך.
התשובה, כמו תמיד, היא שילוב בין השניים. יוקיץ' ודונצ'יץ' הם גאוני כדורסל יצירתיים שלא ראינו בליגה מאז עשרים שנה, אבל הם מתבלטים גם בגלל שהכדורסל האמריקאי של העשור וחצי האחרונים הזניח לחלוטין את ניצוץ הגאונות, החזון והקריאטיביות עבור כדורסל אתלטי של בידודים, זריקות לשלוש והתבטלות מוחלטת מול שורות הסטטיסטיקה.
אם המוטו השולט של הכדורסל האמריקאי במשך עשור היה לעבור את החצי ולזרוק שלשות, אזי מדובר במוטו שביטל את היופי של הכדורסל של ההתקפה העומדת, של תנועה ומסירה, של התפתחות. דונצ'יץ ויוקיץ' החזירו לפרקטים של הליגה את האמנות הזו.
לא השתנו בשביל אף אחד
בניגוד לכוכבים על שהגיעו לליגה בעבר ונאלצו לעבור אדפטציה למשחק האמריקאי, דונצ'יץ' ויוקיץ' התעקשו להישאר בדמותם. שהכדורסל יסתגל אליהם. בהפרש של חמישה ימים הם השיגו את הסטטיסטיקות הבאות: דונצ'יץ' קלע 60 נקודות, קטף 21 ריבאונדים ומסר עשרה אסיסטים, שורת סטטיסטיקה שלא נראתה מעולם בתולדות הליגה. יוקיץ' קלע 41 נקודות, מסר 15 אסיסטים וקטף 15 ריבאונדים, מספרים שהושגו רק פעמיים בהיסטוריה של הליגה. ובכל זאת, כל המספרים הבומבסטיים הללו, התגמדו לעומת סטטיטיקה אחת קטנה: אף אחת מ-101 הנקודות שהשיגו השניים בשני המשחקים הללו לא הגיעה מדאנק.
לדונצ'יץ' ויוקיץ' אין את יכולות הקליעה של קרי או דוראנט, הם לא אתלטיים או חבילות שרירים כמו ג'ורדן או לברון, והם לא שולטים במשחק משתי הקצוות שלו כמו יאניס. מה שיש להם הוא אינטליגנציית משחק שמאפשרת להם להכתיב לחלוטין את הקצ בשל המשחק. כשזה קורה, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים ומתי שהם רוצים. הם יכולים לקלוע שלשות, מחצי מרחק, להגיע לסל, להגיע לקו העונשין. שמירה כפולה? הם תמיד ימצאו את השחקן הכי חופשי. משוואות ללא פתרון.
ההשוואה האמיתית בין השניים האלו (שתקבל גושפנקא כשהם יתחילו לריב על אליפויות) היא למג'יק ג'ונסון ובמיוחד ללארי בירד, גאוני כדורסל שהמציאו אותו מחדש. גם דונצ'יץ' ויוקיץ' מתחילים לכתוב את ההיסטוריה העכשווית. הקבוצות שלהם עדיין לא מוכנות למירוץ לאליפות, אבל המירוץ לתואר ה-MVP הליגה (שיוקיץ' זכה בו בשנתיים האחרונות) הולך להיות היסטורי. לשני השחקנים יש כבר שמונה טריפל דאבל העונה, לבאים אחריהם יש שלושה.
כמו לארי בירד
ביל סימונס אמר החודש כי לדעתו, מבחינה התקפית, יוקיץ' שחקן טוב יותר מלארי בירד. כשזה בא מאוהד שרוף של הסלטיקס מדובר בצלם בהיכל. אבל זה מה שיוקיץ' שווה. הוא כבר עכשיו נחשב למוסר הטוב ביותר בין הסנטרים בהיסטוריה. "היכולת שלו לראות את המגרש, לראות את מה שיכול לקרות ולעבד את זה בכזו מהירות לכדי ביצוע", אמר סימונס בפודקאסט שלו על יוקיץ', "זה כמו כמו פריק שואו". היתרון של יוקיץ' על דונצ'יץ' קשור גם לעובדה שיוקיץ' לא חייב להציל את המולדת עבור דנבר כפי שדונצ'יץ' צריך לעשות בדאלאס. הוא יעיל מאוד וכמעט ולא לוקח זריקות רעות.
שניהם, כאמור לא ממש מתבלטים בכל מה שקשור לאספקטים הפיזיים שלהם כשחקנים. אבל דונצ'יץ', מהיום שהגיע לליגה היה מוכן פיזית לעימותים הפיזיים על המגרש. מבנה הגוף שלו והכתפיים הרחבות שלו מאפשרות לו לספוג הרבה מגע בדרך אל הסל. הדבר הכי מטעה אצל יוקיץ' הוא הזריזות שלו לעומת הגודל ותנועות הגוף שמאפשרות לו להגיע לכל מקום על המגרש שהוא רוצה להיות בו.
לשניהם, במיוחד לדונצ'יץ', אין תנועה רוחבית מהירה מספיק כדי להפוך אותם לשחקני הגנה מהשורה הראשונה, אבל גם בצד הזה של המגרש, שניהם מסתייעים באיי-קיו הכדורסל הגאוני שלהם כדי לתרום בהגנה קבוצתית, בחסימות ובחטיפות כדור.
קווין דוראנט כתב באינסטגרם השנה כי דונצ'יץ ויוקיץ' הם חריגים עבור הכדורסל האירופאי, והם לא מייצגים את השחקן האירופאי הממוצע שמגיע לאמריקה ונתקל בקשיי תרבות, שפה, וצורך להתאים את עצמו לחוקים וסוג אחר של כדורסל.
אבל ההצלחה של דונצ'יץ' ויוקיץ' (בניגוד, לדוגמא לנוביצקי, שהיה קומבינציה של פעם בדור של גובה ויכולת קליעה) היא דווקא עדות מדוייקת לדיוק בפיתוח שחקנים באירופה, ביכולת ללמד אותם לשחק כדורסל בצורה הנכונה, עם חזרה רפפטיבית לרכישת כשרון כדרור, מסירה, משחק עם הגב לסל, ראיית משחק וכו'.
שחקנים באירופה לא נכנסים לתוך כדורסל תחרותי מגיל עשר, ואם אתה מטר ושמונים בגיל 12, אף אחד לא יתקע אותך עם הגב לסל, אלא יעבדו איתך על היכולות שלך כגארד. אם אין לחץ להביא הישגים וניצחונות, יש זמן וסבלנות לפתח שחקנים. הסיכוי שיגיע לליגה עוד יוקיץ' או דונצ'יץ' גדול לאין שיעור מהסיכוי שיגיע עוד לברון או דוראנט.
השחקנים האירופיים מגיעים מוכנים לליגה, לאמריקאים יש חלקים חסרים. לשחקן אירופי שנשען הרבה פחות על אתלטיות מאשר עמיתו האמריקאי, תהיה גם קריירה ארוכה יותר ככל הנראה. חוכמת משחק נשחקת הרבה יותר לאט מאשר אתלטיות.
לכוכבים אירופאיים יש יתרון נוסף: בעוד שהאמריקאים יכולים לשחק נגד הקצפת של הכדורסל בארצם רק בגיל 19 כשהם מגיעים ל-NBA יותר מוכנים, דונצ'יץ' ויוקיץ' התגלחו על הנסיון של שחקני צמרת אירופאיים מבוגרים מהם כבר כשהיו בני 15. שניהם לא יכולים לעצור את נשימתו של אף צופה במהלך אתלטי מרשים, אבל להסתכל על שניהם משחקים זה כמו להסתכל על אמן יוצר. הם רואים את המשחק אחרת.
"אמריקאים משווקים את המשחק שלהם על אתלטיות, על הטבעות, קפיצות, שישה אחוזי שומן", אמר השנה גוראן דראגיץ', "ופתאום עולה להם יוקיץ' שלא מסוגל לנתר ואין לו אתלטיות והוא משתלט להם על המשחק. אני חושב שכששחקנים אמריקאיים רואים את הדומיננטיות של דונצ'יץ ויוקיץ' זה מעצבן אותם. זו קריאת תיגר על כל מה שהם גדלו עליו".
7 צפייה בגלריה
"כששחקנים אמריקאיים רואים את הדומיננטיות של דונצ'יץ ויוקיץ' זה מעצבן אותם"
(צילום: רויטרס)
מדובר בפרמטרים שסקאוטים של הליגה אינם יכולים לכמת. דונצ'יץ' נבחר "רק" במקום השלישי בדראפט 2018 כשלפניו נבחר איזה אתלט מאוניברסיטת דיוק. יוקיץ', בחירה 41 ב- 2014, הוא אחת הגניבות הגדולות בתולדות הדראפט. תסתכלו ברשימה: מלא אתלטים שכבר לא נמצאים בליגה נבחרו לפניו.
“למה יש לי כל כך הרבה סבלנות?" אמר פעם יוקיץ', "בגלל שאני לא כל כך מהיר". יוקיץ' ודונציץ' הם פורצי דרך אמיתיים. מדובר בשני מדעני כדורסל שהצליחו להוכיח נגד כל הסיכויים שאתלטיות בכדורסל יכולה להיות שולית כשיש לך פרמטרים כמו הבנת משחק, והיכולת "להרגיש אותו". ביחד עם סטף קרי, שהוכיח שלא חייבים להיות ממש גבוהים כדי לנצח ולשלוט ב-NBA, דונצ'יץ' ויוקיץ' שינו ומשנים את תבנית הסופרסטאר ב-NBA.
פורסם לראשונה: 14:04, 06.01.23
