שלין פלאנגן כבר הייתה בת 36, ללא תואר נחשב בסבב העולמי, כאשר זינקה למרתון ניו יורק ב-2017. הפרשנים העריכו שתסיים בין 10 הראשונות, אבל אף לא אחד האמין שתחצה ראשונה את קו הגמר. הקנייתית הנפלאה מרי קייטאני, בעלת הזמן השלישי בהיסטוריה, 2:17.01 שעות, נטלה את ההובלה יחד עם האתיופית דסקה. פלאנגן הייתה מעט מאחוריהן.
האמריקאית, שועלת קרבות, הבינה שהכוכבים עדיין בצד שלה. בין השלוש התנהלה מלחמת מוחות מטורפת היכן כדאי לפרוץ קדימה. כשהגיעו לשדרה החמישית, בה חשה כמו בבית לאור ניסיונה במרתונים הקודמים שם, הרגישה פלאנגן כמו בשירו המפורסם של אלביס פרסלי "it's now or never". ואז היא זינקה כולה חדורת מטרה. היא הבינה שמשמעות הקילומטרים האחרונים היא מיקומה הצפוי בהיסטוריה בין רצות המרתון. לא היה לה הרבה מה להפסיד, אבל המון להרוויח.
(צפו בניצחון הבלתי נשכח של פלאנגן במרתון ניו יורק ב-2017)
הבעל, האתלט סטיבן אדוארדס, עקב מחוץ למסלול. הבנות בראונה וקאונה המתינו בבית באורגון. זה הפך להרגל עבורן לחכות בבית, לפעמים עם אומנת מתנדבת מחבורת הריצה שבה היא משתתפת כאשר ההורים נמצאים בדרכים.
כה מפוקסת הייתה פלאנגן, עד שהפסיקה להביט לעבר הצופים הרבים שעקבו אחריה. קייטאני נדהמה כאשר הבחינה בשביל הבריחה של שלין. בגיל 36, קרוב לפרישה, פלאנגן הפכה לאמריקאית הראשונה אחרי 40 שנה (מאז מיקי גודמן ב-1977) שמנצחת במרתון ניו-יורק היוקרתי. היא לא קבעה זמן מרשים, 2:26.53 שעות, אבל זה לא היה חשוב עבורה ביום בו נכנסה להיכל התהילה.
ב-2019 הודיעה פלאנגן על פרישה ובתחילת 2020 ילדה את השלישי בילדיה. פרישה? ממקצוענות כן, אבל לא מאהבת המסלול.
ספורטאים, במיוחד אלו שהמסלול או שבילי הקרוס קאנטרי הפכו לביתם השני, מתקשים להשלים עם פרישה. אצל פלאנגן, שבכלל באה ממשפחה רבת דורות של רצים, הסבל היה כפול שבעתיים. כל מה שנעשה מאז היה ניסיון כושל ליישם סוף-סוף תחביבים נורמטיביים.
שש על שש
לפני מספר שבועות פירסם מדור הספורט של "ניו יורק טיימס" סקופ רציני במושגים של ארה"ב לפיו פלאנגן החליטה בגיל 40, ולכאורה כחובבת, להציב לעצמה אתגר חדש: לרוץ שישה מרתונים תוך 43 ימים. הכותרת הגדולה הייתה "6 מרתונים ב-6 שבועות".
לא היה מדובר רק באתגר התקדימי. פלאנגן הציבה לעצמה מטרה של סיום כל מרתון בפחות משלוש שעות. רק להשוואה, בזמן הקריירה שלה כמקצוענית היא רצה לכל היותר פעמיים בשנה את מרחק המרתון.
לפני המטרה החדשה שקבעה לעצמה, האופק מבחינתה היה להצטרף לקבוצת הרצים של טאקומה במדינת וושינגטון, שם כרטיס הכניסה עומד על השתתפות בשני מרתונים ב-16 ימים או לחילופין, לפי בחירה, שלושה מרתונים ב-90 יום. "התגעגעתי, אז באתי", הסבירה. "אני צריכה לעשות דברים משמעותיים".
עולם האתלטיקה נחשף בשנים האחרונות לחידושים רבים: מסלולים משופרים, נעליים פחמניות שמשפרות תוצאות, תחרויות בתחנות רכבת ומה לא. הכל כדי להגביר עניין. במקרה של פלאנגן, זו לא הייתה ההוראה מהתאחדות כלשהי, אלא יוזמה אינטואיטיבית פרטית. אמנם לא בקרבות על הבכורה והכסף הגדול, אבל עדיין באינטנסיביות רבה.
העונה המתנהלת בצל מגפת הקורונה סידרה לפלאנגן לו"ז מרתונים צפוף במיוחד. רוב הרצים המקצוענים התלבטו באיזה מרוץ לבחור. מעטים החליטו על שניים. שלין החליטה כאמור לרוץ בכל השישה ונכנסה בביטחון רב לאתגר שנראה לרבים כבלתי מתקבל על הדעת. השבוע, למשל, התקיימו שני מרתונים יוקרתיים תוך יומיים. תחילה בשיקגו, ומיד אחר כך היא עלתה על מטוס שהנחית אותה במסצ'וסטס, שם השתתפה במרתון בוסטון.
היו אלו המרוצים השלישי והרביעי בסדרה העוקבת. לפני כן היא קבעה 2:38 שעות במרתון ברלין, ואחר כך בלונדון השיגה 2:35.04 שעות. השבוע קבעה בשיקגו 2:46.15 שעות עם ניצחון בקטגוריית גילאי 40 עד 44, ולמחרת התייצבה על קו הזינוק בבוסטון.
אם זה לא הספיק, אחרי מספר ימים עמד להתקיים מרתון טוקיו, שבוטל מחשש להתפשטות נגיף הקורונה. ועדיין, חלק מהמשתתפים ובהם פלאנגן הביעו נכונות לרוץ את המרחק באזור מגוריהם ולתקשר בו-זמנית עם המארגנים ביפן. פלאנגן אמורה לרוץ באזור מגוריה בפורטלנד ב-7 בנובמבר ותסיים את המשימות במרתון השישי והאחרון בניו יורק, אשר נחשב לאהוב עליה ביותר. לא קשה לנחש מדוע, שם היא השיגה כאמור את הניצחון היחיד שלה בסבב הגדול.
החליפה חיתולים לבתה התינוקת במהלך אחת הריצות
מומחי האתלטיקה, אגב, סירבו להצטרף לחגיגת הכותרות בטענה שב"מבצע" (כך מכנים בארה"ב את המטרה הזו) אין שום בשורה מקצועית, אלא רק סבל מתמשך שנועד להמציא חידושים ואתגרים.
הפרשנים אולי פקפקו, אבל הקהל אוהב את האתגר המטורף שלה. הם תמיד יעדיפו ויזכרו את הספורטאים שמבצעים פעולות יוצאות דופן. מבחינתם פלאנגן היא גיבורה וכולם התפעמו מכך שבמהלך אחת הריצות היא אף עצרה לרגע כדי להחליף חיתולים לבתה בת השנה וחצי.
שלין, 1.65 מ' על 48 ק"ג, נולדה לצ'רי טריגוויי, מהמובילות במרתונים בארה"ב של שנות ה-70, ולסטיב פלאנגן, שזכה חמש פעמים באליפות העולם בקרוס-קאונטרי. עם הורים כאלה, התפוח נופל במקרים רבים קרוב לעץ. כבר בתיכון במרבלהד היא שברה שיאים מרשימים לגילה בקרוס-קאונטרי.
כשהחלה ללמוד במכללת צפון קרוליינה הבינה שהכדורסל שולט בין ענפי הספורט באוניברסיטה בזכות סטודנט לשעבר שלמד במקום, מייקל ג'ורדן שמו. הוא כמובן הותיר את המורשת, אבל פלאנגן הייתה זו שהעירה את האתלטיקה במכללה.
לפני שהחלה לעסוק בריצות הארוכות באמת הצליחה פלאנגן להיכלל בנבחרת ארה"ב לאולימפיאדת אתונה 2004. היא נכשלה שם בריצת 5,000 מ' ודורגה רק במקום ה-22. חוסר הניסיון פגע בה, אבל בדיעבד היא התנחמה בכך שבמקצוע אחר, באותה אולימפיאדה, ילד ג'מייקני בשם יוסיין בולט נכשל קשות גם הוא בריצת המוקדמות ב-200 מ'.
אי אפשר לקשר בין פלאנגן ובולט, כל אחד במקצועו ובמועדו, אבל השניים חזרו מנוסים לאולימפיאדת בייג'ינג 2008 כדי להוכיח מה הם שווים באמת.
בולט כבש את האולימפיאדה עם שלושה שיאי עולם, פלאנגן המשקיעה עשתה את שלה בצורה צנועה יותר, אך מרשימה. היא זכתה במדליית ארד בריצת 10,000 מ' כשקבעה 30:22.22 דקות. שש שנים לאחר מכן שודרגה אותה מדליה לכסף בעקבות גילוי מצד הרשות למלחמה בסמים לפיו הטורקייה אלבאן אבליגסה נטלה חומרים אסורים משפרי ביצועים. שלין קיבלה את מדליית הכסף, שהפכה ליוקרתית ביותר שלה.
(צפו במאבק בין פלאנגן וחסן בריצת 3,000 מ' בשנה שעבר)
פלאנגן החליפה מקצועות לפי גילה ויכולותיה, והמשיכה להשתתפות במרתונים בשתי אולימפיאדות נוספות. בלונדון 2012 היא סיימה במקום ה-12 ובריו 2016 במקום השישי. המחיר הגופני אותו שילמה על הקריירה שלה כלל שחזורים של שתי הברכיים שלה. עבור אדם רגיל מדובר בסוג של נכות, אבל לא אצל פלאנגן. עם הברכיים המשוחזרות היא עדיין השפיעה בעולם הריצות הארוכות.
האם מדובר בסיכון בריאותי מיותר?
השאלה שלא מעטים מעלים היא האם יש באתגרים האלה משום סיכון בריאותי. עמית נאמן, מאמן הריצות הארוכות (בין היתר הוא מאמן את המרתוניסטית החרדית ביטי דויטש), אומר: "אני לא רופא וזה לא תפקידי לדבר על סכנות. אני רק יודע שבארה"ב יש מקרים דומים נוספים. אנשים מאתגרים את עצמם בצורות שבעבר לא האמנו להן. למשל, רק השבוע אדם רץ שלושה מרתונים בתוך שלושה ימים, ובזמן לא פחות טוב מ-2:30 שעות למרוץ".
"ישנה נקודה שבה אתה יודע שלא תוכל יותר להגיע לפודיום", אומרת הרצה האולימפית היהודייה-אמריקאית קארה גאוצ'ר. "מצד שני, את רוצה להשתתף וצריכה להיות לך מטרה שתריץ ותעסיק אותך. זו הסיבה לסיפורים החדשים". ומה אומרת פלאנגן בת ה-40? "תמיד כיף להציב מטרה גדולה. מרתונים, לרוץ בהם ואיתם".
פורסם לראשונה: 16:10, 15.10.21
