לכל אליפות יש נרטיב, סיפור שאפשר לספר, ואם אין כזה אז ממציאים. הנרטיב יכול להיות, למשל, הזמן שעבר מאז הפעם האחרונה, כמו מכבי חיפה לפני שנה. או שחקן שעלה לגדולה עם עונה היסטורית. גם סיפור מרגש יכול להיות קו עלילה מוביל. לאליפות הירוקה הזו אין נרטיב ברור. אין יציאה מחושך לאור, אין מייק אמאנגה ברגע האחרון בקריית־שמונה. יודעים מה, זה הדבר הכי גדול שמכבי חיפה הייתה יכולה להשיג. אם אין נרטיב מוביל, יש סימן ברור – מכבי חיפה חזרה למקומה הטבעי.
זו אמורה להיות השאיפה של כל קבוצה גדולה, שאליפויות לא יגיעו אחרי בצורת ארוכה. זה לא אומר שהתואר לא חשוב או לא מרגש, או שאין סיבה לחגוג אותו בענק, אלא שאם האליפות הקודמת הייתה הוצאת אוויר שהצטבר במשך שנים, האליפות הזו היא נשימה סדירה של אוויר נקי, צלול, בתוספת חזה מתוח, כיאה למי שיודעת שגם העונה היא הכי טובה פה. גם הזכייה הרשמית מבלי לשחק בכלל והפארסה אתמול בפ"ת לא ימחקו את זה.
בעקבות העשור הקשה שהסתיים בשנה שעברה, לחיפה יש אוהדים צעירים שלא יודעים איך זה לקחת אליפות בנונשלנטיות יחסית, כמו שהירוקים נהגו לעשות בימים של השושלות הגדולות. זו הייתה עונה שלא רק היה ברור בה שחיפה היא הקבוצה הטובה ביותר מהרגע הראשון ועד לאחרון, אלא גם – בטח כשמסתכלים על מה שקרה במכבי ת"א בהקשר הזה – חזרה להיות זו שמנוהלת הכי טוב, שנחשבת למודל לחיקוי מקצועי יותר מאחרות, בקנה מידה ישראלי כמובן.
נוגעים בטרבל
את סיפור העונה, אם תרצו, אפשר למצוא באופן שבו תפסנו את מרוץ האליפות, אם בכלל אפשר לקרוא לו ככה. הרי הסגל של חיפה חזק יותר כל כך, היא קבוצת כדורגל יעילה יותר כל כך – אף אחד לא חשב שמישהי אחרת תזכה בתואר, וזאת למרות שהקבוצה של ברק בכר עלתה למקום הראשון רק במחזור ה־17. מבינים? הקבוצה לא מובילה את הליגה במשך חצי עונה, אבל כולם יודעים שמתישהו היא תהיה בפסגה ותישאר שם. זו אולי המחמאה הכי גדולה שקבוצה יכולה לקבל. וגם אם מסתכלים על המשחקים האחרונים, הפחות טובים, לא צריך לנהוג כדרך האדם ולזכור את הסוף – חיפה אספה כמות גדולה של נקודות קודם, כמות שהספיקה לה. לנקודות יש אותו ערך מוחלט בכל שלב של העונה.
כל זה קרה לא רק כי מכבי חיפה שמרה על הרמה מהעונה שעברה, אלא כי הצליחה להתקדם בלא מעט פרמטרים לעומת האליפות הקודמת. מספר ניסיונות ההבקעה למשחק עלה, כך גם חטיפות הכדור במשחק לחץ. מספר הפעמים שנכנסה לרחבת היריבות עלה בגדול, יצירת המצבים במסירה זינקה בענק. שיפור. לא עצום, אבל שיפור.
ואסור לשכוח עשרה ניצחונות רצופים בתפר שבין 2021 ל־2022, כולל מאזן שערים 5:34. היו בעונה הזו ארבע רביעיות, חמישייה, שתי שישיות – וכמובן אופציה לטרבל השני בתולדות המדינה, הישג שיכול להפוך את העונה להיסטורית באמת.
אז מה השתפר במכבי חיפה? קודם כל היא קיבלה את עומר אצילי, שחקן העונה, לשנה שלמה. שנה שהייתה בה גם ירידה בחלקה השני, אבל בימי הכדורגל הטובים שלו היה מדובר ברמה אחרת. מוחמד אבו־פאני הפך לשחקן מגוון יותר. ולחיפה יש עומק, יותר אפשרויות במקומות שונים במגרש. בטח בקישור, אבל לא רק בו. זה קרה בזכות עבודה טובה בתחום שנחשב בעייתי לא מעט שנים: רכש מוצלח שגם משתלב מהר.
החמסה של בכר
אחרי כל כך הרבה כוכבים שנכשלו בסמי עופר, הנה, דווקא כאלה שהגיעו על אש קטנה עד בינונית סיפקו ערך מוסף. שון גולדברג, אחת ההפתעות הנעימות של הליגה, היה אמור להיות מחליף לסאן מנחם ולא רק שהפך לבלם מוביל אלא גם היה טוב יותר מבוגדן פלאניץ' בחלק מסוים של העונה. עלי מוחמד הוא רכש אדיר, שהשכיח כי אחד השחקנים הכי חשובים של הקבוצה בעונות האחרונות, נטע לביא, היה פצוע ולא חזר לעצמו מאז. דין דוד בכלל סיפק מספרים שנראו בגדר חלום (אם כי צ'ארון שרי היה שחקן ההתקפה הטוב ביותר אחרי אצילי).
אומרים שלקבוצה כדאי להוסיף רבדים למשחק, להטמיע רעיונות וגם שחקנים חדשים, כשדברים הולכים טוב ולא כשקשה. זה הסימן העמוק ביותר לקבוצה בריאה. מי ששם אותה שם הוא כמובן בכר, עם אליפות חמישית בשבע שנים. רק שני מאמנים בהיסטוריה זכו באליפות אחת יותר. לדוביד שווייצר שש אליפויות במרחק של 22 שנה מהראשונה לאחרונה. אצל דרור קשטן המרחק היה 18 שנה. אם בכר יזכה באליפות השישית שלו, הוא ירשום הישג חסר תקדים שאף אחד לא התקרב אליו, לא דיגדג אותו.
יש לו בסיס טוב להגיע לשם, אבל הירידה בחלק האחרון של העונה אומרת דרשני. חיפה תצטרך להביא מגינים בקיץ, וגם חלוץ (אין אף אחד חוץ מדוד), אבל הבסיס קיים. יש צורך בתוספות כדי לנסות לעשות משהו משמעותי גם באירופה, אבל לא פחות חשוב, כנראה יותר, כדי להישאר במקום הזה שבו כולם יופתעו אם לא תזכה שוב בתואר. זה המצב, לפחות כרגע, ואין סיבה נראית לעין שהוא לא יימשך.
