מה דעתכם על מצב האוהד הישראלי? שעות המשחקים, מחירי הכרטיסים, הפקקים האיומים. כתבו לנו לקיק!
מחזור עשירי בליגת ווינר סל, האולם בכפר-בלום, 6.3 שניות לסיום ההארכה במשחק בין גליל-עליון למכבי תל-אביב. גליל מכניסים כדור חוץ אחרון למשחק כשההפרש עומד על 4 נקודות לרעתם.
כל ששחקני מכבי תל-אביב נדרשים לעשות הוא לא לעשות עבירה, בטח לא כזו שתתבצע במהלך שלשה ותגרור אולי הארכה נוספת, ימים בודדים לפני עוד משחק גורלי ביורוליג. עם החטאת הכדור האחרון המאולתר-משהו של גליל, ולשמע שריקת הסיום, שפת הגוף של שחקני מכבי מספרות הכל.
ג׳ייק כהן, מי שהיה לשחקן ישראלי מוביל במכבי תל אביב מודל 19/20, זו שעלתה לפלייאוף שמעולם לא התקיים, קיבל באופן חריג דקות רבות על המגרש. הוא החזיר ביעילות רבה למדי, כזו שכללה שלשה חשובה ברגעי הסיום. עם הישמע השריקה האחרונה כהן מרים את ידיו לצד גופו בתנועת ה״יש״ המוכרת וקפוצת האגרופים, אך באותו הרגע ממש הוא מתכופף מטה במה שנראה רחוק מאוד מהרגש המכונה שמחה ודומה דווקא יותר לעייפות ולתסכול.
יפתח זיו אף הוא מגיב לשריקת הסיום ולחיבוק הכנה שנותן לו עוז בלייזר במעין צעקה ובעיטה מתוסכלת, לא מרוגשת ובלתי-נלהבת בעליל, בכדור האחרון שזה עתה לקח בריבאונד.
למה זיו בועט בעצבים בכדור? למה הוא מתוסכל יותר משהוא שמח, למרות שזה היה משחקו הטוב ביותר (והכל כך לא מספיק טוב) מזה זמן? כי הוא החטיא פעמים רבות במשחק? כי הוא היה טוב מאוד בדקות הסיום בהן יאניס הניח אותו על המגרש בחסד גמור ולא בזכות, והצליח סוף סוף להיזכר מי הוא באמת ומהי האיכות שטמונה בראש ובידיים שלו? כי הוא יודע שיעבור זמן רב עד שיהיה שוב על הפרקט? קרוב לוודאי שאלו כל הדברים גם יחד, ועוד.
אנטה ז'יז'יץ', מי שאולי ציפה לנוח יותר בליגה הישראלית, נראה מסופק. מסופק ועייף, עייף מאוד. הוא שומט את כתפיו בהקלה כשהוא מביט בספסל של מכבי שנראה כאילו הוא עצמו עושה את אותו הדבר ממש: שומט כתפיים, נושם לרגע, ולא כל כך לרווחה.
ז'יז'יץ' קופץ את אגרופו בתנועת ״יש״ כשהוא מביט אל סקוטי ווילבקין. הוא אפילו לא מצפה ממנו לכיף או למחווה בחזרה. במכבי תל-אביב כבר מזמן עברו את שלב הכיפים, ו־ווילבקין אכן לא מחווה בגופו דבר, ועדיין, אין בתמונה הזו שמץ של אדישות. ווילבקין מנסה לשחק את התפקיד שניתן לו על ידי מאמנו כל משחק מחדש, הבעיה היא שהוא לא תפור למידותיו. הוא מנסה לעשות את עבודתו; היא פשוט מאוד, אבל מאוד, גדולה עליו. ווילבקין כבר הוכיח בעבר שהוא מעבר לשחקן מוכשר ושהוא יכול לקחת קבוצה, בנסיבות הנכונות, להישגים קבוצתיים. כל שנותר לו הוא להוכיח זאת גם ברמות הגבוהות יותר של אירופה, ולהפסיק לכדרר. לי נדמה שאת שני הדברים הוא בהחלט מנסה לעשות.
ההפסד בדרבי התל אביבי, זה שנראה בדיוק כמו הניצחון על אילת, באר שבע וגליל אם נחסיר את התושייה או המזל בסוף המשחק (כלומר, הדברים החשובים ביותר), רק מחזק את מה שנגלה בתמונת הסיום במשחק נגד גליל: שחקני מכבי תל אביב נראים כמי שהשלימו עם מצבם והבינו את מקומם. מה שאנחנו רואים, כך לדעתי, איננה אדישות, אלא תסכול שנובע מדואליות של השלמה עם המצב יחד עם הלם ותמיהה: מה בדיוק קרה? מתי ״זה״ קרה? איך הגענו לכאן? נסו לדמיין את עצמכם עושים פעולות פיזיות שדורשות ריכוז עילאי כשבמוח שלכם מנקרות תדיר שאלות כאלו.
ביורוליג, לא בטוח שמשהו בכלל ״קרה״. העונה האירופית התחילה רע מאוד, והנהלת הקבוצה הייתה חייבת - בהנחה שטובת הקבוצה בראש מעייניה - לשבת ולחשוב על שינוי כזה או אחר כבר אז.
בליגה הישראלית, אמנם, ״משהו״ אכן קרה. מכבי תל אביב הפכה לקבוצה שלא כייף לה. כל סל הוא בבחינת הקלה גרידא. אסיסטים מלהיבים כמעט אין בנמצא ודאנקים מרשימים, ובכן, מסתבר שהם אינם כה מרשימים כאשר מי שעושה אותם זורע חורבן על המגרש כמעט בכל אספקט אחר, כל פעם מחדש. מכבי תל אביב משחקת וכנראה גם תשחק בהמשך כדורסל בינוני למדי שמתבטא, בעיקר, בהגנה חסרת אינטליגנציה. לכן, העונה הישראלית מתפתחת לשתי הזדמנויות נפלאות:
אחת היא ההזדמנות למספר קבוצות בליגה לשאוף, באמת, לאליפות. (בהצלחה ליריבות של הפועל ירושלים עם המשימה, לא הייתי בונה על זה).
שנייה היא ההזדמנות של שחקני מכבי להוכיח שגם בלי היוקרה, הדרמה (במובן החיובי של המילה), שמחת המשחק ואולי אפילו החברות, הם יכולים לעשות את העבודה שלהם. כלומר, בהנחה שהמאמן ישכיל להניח על המגרש את אלו שמעוניינים, באמת, לעשות את העבודה שלהם.
הנהלת מכבי תל אביב כבר עשתה את שלה; היא זרקה שמות ״גדולים״ לאוויר, הנחיתה אותם בנמל התעופה בן גוריון ומכרה את המנויים שרצתה למכור. הכסף כבר בידיים שלה ואין לה טיפת בושה להכריז שהיא לא הולכת לשחק בו לטובת מה שאולי יציל את העונה.
אבל השחקנים? השחקנים הם כבר עניין אחר. כשבשלב זה ניתן לומר כמעט בוודאות שהכיוון שאליו הולכת העונה הזו גרוע מקודמתה, אפשר להציע את מה שכבר ידוע: הכל צפוי, אך הרשות, ובכן, תמיד נתונה.
לשחקני מכבי, וכנראה רק להם, יש הזדמנות להוכיח שבניגוד להנהלה שלהם, שמסתפקת בעסק כלכלי יציב יותר או פחות, משגשג יותר או פחות, לא רק הכסף הוא זה ש(ממילא) בידיים שלהם, אלא גם הכדור.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
