חבר אמר לי אתמול: "בסוף השבוע הליגות חוזרות, יש הרבה משחקים טובים". והוא צודק, הליגות חוזרות ובאמת יש אחלה משחקים, אבל יש מדינה אחת לפחות שלקחה לה עוד שבוע הפסקה והכדורגל בה ישוב רק בסוף השבוע הבא. תיראו מופתעים, מדובר בישראל, אבל זה לא שיש לנו ברירה.
החגים מאחורינו, החורף לפנינו, וכמו בכל שנה באוקטובר-נובמבר, הביטוי "פגרת שזרוע" שוב עולה מהאוב ומבצע קאמבק במחוזותינו. נכון, הגשם עוד לא ממש כאן, אבל החלפה באצטדיונים מדשא קיץ (מסוג "טיפוויי") לדשא חורף ("רייגראס") חייבת להתבצע רגע לפני שהטמפרטורות צונחות והמטריות נפתחות.
אז למה בכלל צריך להחליף דשא, ומה כל כך גרוע להישאר עם אותו משטח כל העונה? הסיבה, לפחות למיטב ידיעתם של אוהדי הכדורגל שצופים במשחקים מהכורסאות, היא שהשזרוע נועד בסך הכל בשבילנו, הקהל, ובשביל המינהלת. המטרה: לגרום לדשא להצטלם יותר טוב. אבל זה רק חלק קטן מאוד מכל הסיפור.
דשא בתרדמת
"אנחנו חייבים לעשות החלפת דשא", אומר מנהל האצטדיון בנתניה, אילן "יבלו" יבלוקובסקי. "אנחנו נמצאים באזור אקלימי שנקרא טרנזישן זון, שבו שינויי האקלים הם מאוד גדולים וארוכים. לא כמו באירופה שיש מקסימום חודשיים של חום והם יכולים לתחזק את הדשא החורפי הקבוע שלהם".
באותו טרנזישן זון גדל בדרך כלל דשא מהאזור החם, אבל הבעיה נוצרת כשהקיץ עוזב אותנו, הטמפרטורות יורדות לאט-לאט וכשמגיעים למזג אוויר יותר קר, מתחת ל-18 מעלות, הדשא נכנס לתרדמת חורף. כשזה קורה, ה"טיפוויי", אותו דשא קיץ, נוטה להיתלש יותר בקלות. אם ימשיכו לשחק עליו בזמן שהוא נמצא בתרדמת הוא יתפורר ובאצטדיונים יישאר רק חול בלי שום טיפת דשא.
"בעבר היו מחליפים ביתיות", מספר יבלוקובסקי. "למשל: הפועל ת"א צריכים לשזרע את בלומפילד, אז מבלומפילד היו פונים אליי ואומרים: 'אתה יכול בבקשה לארח אותם תקופה?' ואז הם משזרעים, ואז אני מעביר להם את הקבוצות שלי ומשזרע, מעין החלפה. מה שקרה בפועל הוא שהשחיקה נעשתה יותר גדולה כי במקום לארח שלוש קבוצות היו הרבה יותר ששיחקו במקביל".
מעבר לכך, נוצרו עיוותים וחוסר ספורטיביות, כשקבוצות נאלצו לנדוד לכל מיני אצטדיונים ברחבי הארץ, לארח מחוץ לביתן ולקבל "עונש רדיוס" בלי לעשות שום עבירה. המנויים שרגילים לשבת ביציע באצטדיון הביתי שלהם נשלחו למתקנים רנדומליים "רק" בגלל דשא.
לא פה, לא שם
בשנים האחרונות הוחלט במינהלת לשנות את הנהלים ולבצע פגרת שזרוע בת שלושה שבועות, שמנצלת את פגרת הנבחרות ומאריכה אותה בשבוע נוסף. כך למעשה ניתן לעשות את כל התהליך ולחזור עם דשא חדש, ירוק ומוכן לחורף.
"השאיפה היא להגיע לסדר גודל של 21 עד 25 יום ללא פעילות במגרש ברמה התיאורטית. בפועל, לא מגיעים לזה", טוען רונן שמואלביץ, יועץ למדשאות. "בפ"ת עשו שזרוע ואחרי שישה ימים היה משחק של הנבחרת הצעירה. אנחנו איכשהו מסתדרים, מתגברים בעוד זרעים, אבל ברמה העקרונית זה לא אידיאלי כי השחקנים עוקרים את השתילים הקטנים שעדיין לא מספיק חזקים והשורשים שלהם לא מספיק עמוקים".
אומרים שהדשא של השכן ירוק יותר. אז תתפלאו לשמוע, בניגוד לדעה הרווחת ישראל היא לא היחידה שמבצעת שזרוע והרבה תלוי במיקום, וכן - בעיקר בטמפרטורה. "בדרום אירופה יש אזורים שחלקם מגדלים את דשא החורף כל השנה וחלקם לא, זה יותר עניין אידיאולוגי-כלכלי", מוסיף שמואלביץ. "הם נמצאים על הגבול מבחינת מזג האוויר, אז הם יכולים להחליט אם להישאר עם אותו דשא או לעשות שזרוע. בישראל הקיץ ארוך מדי, חם מדי, לח מדי, ודשא החורף לא מצליח לשרוד את כל הקיץ".
יבלוקובסקי: "בהרבה מהמדינות באירופה שקרובות לאגן הים התיכון נעשה שזרוע. בקפריסין עובדים בדיוק באותה שיטה כמו שלנו, אחד לאחד. גם בדרום יוון ובדרום ספרד יש שעושים את זה. אם לא משזרעים את הדשא הקיצי הוא נשחק ולא גדל. בקיץ הוא עוד גדל, אבל בחורף הוא פשוט רדום".
מה לעשות, אנחנו נדפקנו מכל הכיוונים - חם מדי בקיץ עבור דשא החורף, קר מדי לדשא הקיץ, וגם אם היינו רוצים אחרת, פשוט אי אפשר. שמואלביץ: "יש אזורים באירופה שהם יותר ממוזגים, אז גם אם בקיץ יש כמה ימים יותר חמים יש להם את האפשרות לשרוד. הם לא נזקקים לשזרוע, הם משתמשים בדשא חורף כל השנה. מצד שני, אם היינו ארץ טרופית, שבה דשא קיץ היה מצליח לחיות כל השנה, לא היינו עושים את השזרוע הזה".
פקק חקלאי
אבל יש בעיה נוספת - עומס. תדמיינו רגע שאתם מגיעים למסעדה ריקה, אבל איתכם מגיעות עוד 30 משפחות וכולם רעבים עכשיו ורוצים לאכול ברגע זה, אבל במשמרת יש רק שני מלצרים ושני טבחים - כך בערך מרגישים הקבלנים ויועצי המדשאות בארץ בדיוק בתקופה הזו.
ברגע שהליגות יוצאות לפגרה, כל מנהלי האצטדיונים רוצים שיתחילו אצלם שזרוע כדי שלדשא יינתן כמה שיותר זמן לצמוח ולהיתפס טוב בקרקע. זה יוצר ביקוש יוצא דופן לעומת היצע די מוגבל, ופקק שגורם בסופו של דבר לחלק מהאצטדיונים לבצע טיפול הרבה פחות אידיאלי בדשא והשזרוע נפגע.
נכון לעכשיו יש לפחות ארבעה אצטדיונים בישראל שמחזיקים צוות וציוד משלהם (בלומפילד, סמי עופר, נתניה וטוטו-טרנר), כך שהם לא תלויים בקבלנים חיצוניים ויכולים לבחור מתי ואיך לטפל בדשא. יבלוקובסקי מסביר: "אני עובד עם צוות שלי, שזמין כל הזמן לפעילות. מצד אחד אותה פגרת שזרוע היא מעולה, אבל מצד שני כולם נכנסים לפגרה ביחד, ויש עומס על הקבלנים והציוד".
ואם כל הבעיות הללו לא מספיקות, מה תגידו על בעיית יבוא הזרעים? כן, זו צרה אמיתית בתחום הדשא ונכון לעכשיו יש בישראל מחסור של בין 30 ל-40 אחוז וקיימים מגרשים שלא יכולים לשזרע. עד כדי כך. אמנם בשתי הליגות הבכירות המצב טוב, אך בליגות הנמוכות יתקשו לשזרע בזמן וייאלצו לבצע טיפולים שוטפים בניסיון לגרום לדשא החורף לצמוח למרות זאת.
