הסרב שלו הגיע כבר למהירות של 134 קמ"ש, הוא יכול להגיע עם ידיו בניתור לגובה 3.74 מטר ויש שיר אחד שראפר הקדיש לו ונקרא "רק זהב".
פולין מעולם לא הייתה אימפריית כדורעף, ופולין מעולם לא הייתה ארץ שמאמצת אליה זרים בקלות, בטח לא זרים כהים. אבל אז הגיע ווילפרידו ליאון הקובני, 96 ק"ג שפרוסים בשלמות מדויקת על פני 2.02 מ', וכמעט במו ידיו המנופיות הביא את הנבחרת של המדינה לצמרת הענף.
אחד המנחיתים הטובים בביזנס
כריסטיאנו רונאלדו של עולם הכדורעף, כפי שמכונה ליאון, הוזמן כבר בגיל 14 לנבחרת קובה, ובגיל 17 הפך לקפטן הנבחרת. הוא נחשב, ביחד עם יואנדי ליאל ורוברטלנדי סימון, לאבן הפינה של "דור הניסים" של הכדורעף הקובני שזכה בכסף באליפות העולם ב-2010.
אחרי שערק מקובה הוא קיבל אזרחות פולנית ב-2015, הפך לאחד המנחיתים הטובים בביזנס וזכה לחוזי עתק בליגה הרוסית (ארבע אליפויות) והאיטלקית. ב-2019 קיבל את האישור לשחק עבור הנבחרת הפולנית. "לקובה תמיד יהיה מקום בראש שלי, אבל הלב שלי עכשיו כולו עם פולין. אנחנו רוצים להביא הביתה מדליה ראשונה מאז 1976".
ליאון, שיחגוג במהלך האולימפיאדה את יום הולדתו ה-28, התחיל לשחק כדורעף בגיל שבע תחת הדרכתה של אמו. הוא היה על מסלול של קריירה מטאורית והפיכה לגיבור לאומי במדינה חולת כדורעף עד שב-2013 ערק לפולין. הגובה שלו, האתלטיות, הניתור העצום, והיעילות שלו בהנחתות, יחד עם התארים והמראה ההורס שלו, משכו את ההשוואה לכוכב הכדורגל הפורטוגלי. "אני אוהב את העובדה שאנשים משווים אותי לספורטאי גדול כמו רונאלדו. זו מחמאה עצומה", אמר בראיון טלוויזיוני. "אבל אני עדיין מעדיף את הכינוי שאיתו גדלתי בעולם הכדורעף, 'מלך האריות'".
אמא שלו תיווכה כאמור בינו ובין הענף. "כשהייתי ילד, שני ההורים שלי עבדו משמרות ארוכות, ואז הם היו חוזרים הביתה ולי הייתה מלא אנרגיה. הם היו חייבים לשחרר לי אותה וזה עייף אותם מאוד. אמא שלי, שהייתה שחקנית כדורעף בעצמה, דיברה עם כמה מאמנות שהיא מכירה, וככה התחלתי להתאמן. הייתי בן שבע והתקבלתי בכלל לקבוצת הנשים".
ילד בחדר הלבשה של גברים
בגיל תשע עבר לקבוצת בנים והתחיל בזינוק, זכה באליפות אחרי אליפות, הוזמן לנבחרות הצעירות של מדינתו, ובגיל 13 כבר היה על הרדאר של כל מי שמבין משהו בכדורעף בקובה. כמו כל מדינה קומוניסטית שמכבדת את עצמה ורואה מישהו שיכול להיות שגריר עבורה בעולם הספורט, קובה הציעה לו לעבור להוואנה ולקבל את התנאים הכי טובים ואת המאמנים הכי טובים בענף. ההורים התנגדו, אבל הוא לחץ. ליאון היה צעיר מדי והוואנה היתה שעת טיסה ממקום מגוריהם. "אמרתי להורים שלי שאני הולך. שאין חלום גדול יותר לאזרח קובני מאשר לייצג את המדינה והדגל שלו באולימפיאדה". שנה לאחר מכן קיבל את הזימון לנבחרת הלאומית.
ההזמנה המוקדמת אילצה אותו להתבגר הרבה יותר מהר. לא רק שנלחם פיזית בשחקנים מבוגרים ממנו, אלא שנאלץ להתאים את עצמו לאווירת חדר הלבשה של בוגרים, בדיחות של בוגרים. האופי שלו התחסן. הוא קיבל כלים להתמודד איתם בחיים, משמעת, ואת היכולת לראות את ההזדמנות כשהיא נפתחת לפניו ואת האומץ לזנק על ההזדמנות הזו.
יחד עם אשתו הפולנייה והילדים
אימונים של שמונה שעות
הזכייה במדליית הכסף עם נבחרת מאוד צעירה נחשבה לסנסציה עולמית. קובה תמיד הייתה אימפריית כדורעף, והיא הביאה לעולם כמה מה"בומברוס" (מנחיתים) המפורסמים בתולדות המשחק, אבל זו הייתה נבחרת צעירה מאוד, לא מנוסה. "אני חושב שעלינו לאליפות הזו משוכנעים שאנחנו אמורים לנצח כל משחק", אמר ליאון. "לא פחדנו מכלום. היינו פטריוטים לחלוטין. אז עוד לא הבנו כמה הקרבות עושה ספורטאי קובני כדי לייצג את המדינה שלו בכבוד".
כשחזרו עם מדליית הכסף חשבו שהמדינה תחזיר להם במעט על הגאווה הרבה שהנחילו לה כשניצחו, בעיקר יריבות שקובה הייתה בעימות בינלאומי איתן. "אני זוכר שהיינו צריכים להתאמן שלוש שעות כל יום. אימונים בלי הפסקות ובלי רחמים. דוחפים אותך עד הקצה. ואז בסוף האימון אתה הולך הביתה ורוצה להתקלח ומגלה שאין מים. אתה לוקח דלי, יורד ארבע קומות, אוסף מים מהמזרקה או מהבאר ועולה עם הדלי ארבע קומות ומנסה להתקלח עם דלי אחד".
לפעמים האימונים ארכו שמונה שעות, והשחקנים לא קיבלו אוכל. לפעמים הכריחו את ליאון לשחק למרות שהיה פצוע בכתף. את החברה הפולנייה שלו לא הרשו לו לראות מחוץ לקובה. נמאס לו. ליאון היה זקוק להזדמנות. הוא בחר בפולין כי הסוכן שלו היה פולני ובגלל חברתו (מאז הם התחתנו ונולדו להם שני ילדים). הוא אומר בכל הזדמנות שזאת הייתה ההחלטה הטובה ביותר בחייו, שהוא אוהב כל דבר בפולין.
"קובה היא המקום שבו גדלתי, בו כל המשפחה והחברים שלי נמצאים, ואיפה שצמחתי בתור בן אדם ושחקן. איטליה היא מקום העבודה שלי. פולין היא ההווה והעתיד שלי. אתן הכל למדינה הזו, ואני רוצה לתת לה מדליה אולימפית".
