יש כל כך הרבה סצנות שומטות לסת ב"לייקרס: קבוצה מנצחת", הסדרה החדשה של HBO על שושלת השואו-טיים של שנות ה-80, שעדיף לחסוך אנרגיה ופשוט להותיר את הלסת על הרצפה. בסצנה אחת כזו מגיע ארווין ג'ונסון - בן 20, יפה, שחצן וכפי שתיכף יתברר גם מאוד אכזר - למגרש משחקים ליד הבית בלנסינג, מישיגן. הוא כבר נבחר ראשון בדראפט של 1979, חתם על חוזה של חצי מיליון דולר (הוא רצה 600 אלף דולר, אבל אי אפשר היה לתת לו יותר ממה שבוסטון סלטיקס שילמו ללארי בירד), קנה את מכונית סטארסקי והאץ' המתבקשת (תעשו גוגל, ילדים), ועשה סידורים אחרונים לפני שייסע ללוס-אנג'לס.
"זריקה מבחוץ": המדור של ציפי שמילוביץ
היו לו רק שני קצוות לא קשורים אחרונים: אמא שלו חשבה שהוא עושה את טעות חייו ונתנה לו להבין זאת בכל מבט; ואהבת נעוריו, קוקי, הייתה היחידה שלא התרשמה מההייפ ולא הסכימה לעזוב את הלימודים ולנסוע לצד השני של אמריקה כדי לנגב לחבר שלה את הזיעה, לא משנה כמה מושלם החיוך שלו.אז ארווין מגיע למגרש המשחקים, שם יושבת קוקי וצופה בחבר החדש שלה משחק כדורסל. הוא בחור טוב, החדש, אבל הוא לא היה נבחר ראשון בדראפט של ה-NBA, וגם החיוך שלו שגרתי. ארווין מצטרף למשחק ופשוט מתעלל בו - ורבלית, כדורסלנית ופיזית. כשמתפזר האבק, קוקי שוב שלו, והפעם לתמיד.
מקלות בגלגלים
מג'יק ג'ונסון נשבע שהוא לא רואה את הסדרה הזו, שיצר אדם מקיי האדיר ("מכונת הכסף", "אל תסתכלו למעלה"). לא בטוח שהוא באמת עומד בפיתוי להציץ, אבל אפשר להאמין שארווין בן ה-62 ירגיש מאוד לא בנוח עם איך שהגרסה הצעירה שלו נראית בסדרה הזו.
הוא לא היחיד. ג'רי ווסט, האיש שהוא הלוגו של ה-NBA, מוצג בפרקים הראשונים כגבר מדוכא כרונית שהוא גם פצצת זמן מתקתקת. גם הוא כמובן לא מגיב. ג'יני באס, בתו של ג'רי באס, הבעלים המיתולוגי והדמות במרכז הסדרה, בוודאי לא אומרת כלום.
גם ה-NBA עצמה מאוד לא אוהבת את הסדרה. הלייקרס של שנות ה-80 והיריבות בין מג'יק ללארי בירד הצילו ליגה שכבר הייתה מתה בכל פרמטר רפואי, כך שהשמועות לפיהן "קבוצה מנצחת" מתכוונת להראות את מה שכל המעורבים מעדיפים להשאיר מתחת לשטיח, גרמו לכך שהליגה עשתה מה שהייתה יכולה כדי לשים למקיי מקלות בגלגלים. רק הטלפונים הקבועים מעורכי דין ל-HBO לגבי שימוש בסימנים מסחריים והלוגו של ה-NBA הספיקו כדי להתיש ולמשוך זמן.
ובכל זאת, "קבוצה מנצחת" עלתה לאוויר וכצפוי מייצרת הרבה בועות באמבטיה, במיוחד כשהיא מוצאת את עצמה מול שטף של פרויקטים על הלייקרס. למרות שהקבוצה הנוכחית של המועדון הייתה גורמת לג'רי ווסט להרוס שוב את המשרד שלו, ואולי דווקא בגלל זה, לוס-אנגלס לייקרס של ימי השואו-טיים דורשת את הרגע הנוסטלגי שלה ומקבלת אותו עכשיו. בחודש הבא תעלה ב"אפל TV" סדרת הדוקו "תקראו לי מג'יק", שבה יתקבצו מרואיינים על הסקאלה שבין ברק אובמה למייקל ג'ורדן כדי לדבר על מג'יק ג'ונסון. ומאוחר יותר השנה תעלה בערוץ "הולו" סדרת דוקו על הלייקרס, שזכתה לשיתוף פעולה מלא מהמועדון. תעשו עם המידע הזה מה שאתם רוצים.
כימיה קבוצתית
לא ברור למה לקח כל כך הרבה זמן לתת ללייקרס את הרגע התרבותי הזה. מי שזקן מספיק לזכור ויתבקש לתאר את הלייקרס של שנות ה-80 ישתמש במלים: נוצצים, סקסיים, קוליים. אתה לא מתאר כך בדרך כלל קבוצות ספורט. ג'רי באס, ד"ר לכימיה שקנה את הלייקרס ב-1979 - אחרי שיצא מעוד ליל תענוגות באחוזת פלייבוי – הוא בדיעבד האיש שהציל את ה-NBA. בלעדיו, המוצר הפופולרי כל כך במאה ה-21 היה מת מזמן.
השואו-טיים של הלייקרס גם שינה לגמרי את הצורה שבה הכדורסל עצמו נראה, על המגרש ומחוצה לו. הם לקחו משחק שלמרות הפוטנציאל שלו הייתה לו תדמית משמימה, ולא רק שהפכו אותו מברוס באנר לענק הירוק, אלא העבירו אותו לתוך התרבות הפופולרית כולה. הם עוררו דיונים שעד אז אי-אפשר היה אפילו לדמיין על כסף, גזע, סלבריטאיות וסקס, גם בעולם של הכדורסל המקצועני, וגם בסיפור האמריקאי הרחב יותר.
לייקרס זכו בחמש אליפויות בין 1980 ל-1988. בוסטון זכתה בשלוש נוספות בתקופה הזאת (הן השאירו אחת לפילדלפיה של ד"ר ג'יי). יחד, הן ייצרו את אחת היריבויות המשמעותיות בהיסטוריה של כל ענף ספורט. הניגוד בין מג'יק, השחור עם החיוך המושלם שהמשחק בא לו בכזו קלות, לבין לארי בירד, הפועל הלבן חסר ההומור, היה לא פחות מנס עבור הליגה. כשאייזיאה תומאס, חבר נפש של מג'יק, אמר כי "אם בירד היה שחור, הוא היה סתם עוד שחקן בליגה" וזה הפך לכותרת מחוץ למדורי הספורט, הקומישנר דייויד סטרן הלך לבית כנסת להגיד "הגומל".
הסלטיקס סימלו אז את העבר והלייקרס היו העתיד, לא רק של ה-NBA, אלא של אמריקה. יש קו ישר מהאקטיביזם הפוליטי של קארים עבדול-ג'באר לזה של השחקנים היום; אובססיית האופנה של היום נולדה אז, כמו גם טקסי הצגת שחקנים מוגזמים עד גיחוך, מעודדות מוחפצות וסלבריטאים בשורות הראשונות. שום דבר מזה לא היה כאן בלי הלייקרס ההם, שקיבלו את הכינוי "שואו-טיים" כי באחד ממועדוני הלילה שאליהם נהג ללכת, ראה ג'רי באס זמר מתחיל מופע בקריאה: It's showtime!
כל הזוהר הזה כיסה היטב את העובדה שבסוף מדובר היה בשחקני כדורסל צעירים, מפוצצי הורמונים ואגו, שבלוס אנג'לס חיכו להם פיתויים ומסיבות בבתים מפוארים והרבה מאוד אנשים שרצו חתיכה מהם. מאחורי הקלעים כולם היו אנשים פגומים, סוציומטים לא קטנים, רוב הזמן מאוד לא נעימים לזולת ולמען האמת גם לא מאושרים.
סיפור מסובך
"קבוצה מנצחת" מבוססת על הספר "שואו-טיים" של העיתונאי ג'ף פרלמן, ומעט אנשים יטענו כי היא לא מציגה אמת. היא אמנם דרמטיזציה קיצונית ובנויה בסגנון האובר-דה-טופ הקלאסי של מקיי, אבל היא הסיפור האמיתי. "חשבתי שאני מכיר את הסיפור של הלייקרס", אמר מקיי, אוהד כדורסל שרוף שהיה לו גם פודקאסט על ה-NBA. "לא היה לי מושג איזה סיפור מסובך ומלא רבדים זה. כמו 'האחים קרמזוב', רק על כדורסל".
לא משנה מה חושבים על "קבוצה מנצחת", דבר אחד בטוח: בסדרה הדוקומנטרית על הלייקרס שתעלה בהמשך השנה, לא תראו את מג'יק ג'ונסון עושה סקס עם בחורה רנדומלית במושב האחורי של מכונית במגרש חנייה של כנסייה. ישו בכה וביקש חתימה.
