במשך עשרות שנים נחשבו הליגות של הולנד ופורטוגל, ובתוכן בעיקר איאקס והקבוצות של ליסבון, למפעל הייצור הטוב ביותר לכדורגלנים מחוץ לחמש הליגות הבכירות. הגיוני, הרי מדובר במדינות הכדורגל המוכשרות ביותר, למעט אותן חמש, שבהן גם יודעים לעבוד. האקדמיות במדינות אלה הפכו לשם דבר. אבל בשנים האחרונות אפשר לראות שחקנים שמוותרים על הצעות מאותן קבוצות וליגות ובוחרים במקום אחר, ברד בול זלצבורג האוסטרית, זו שמכונה "שרשרת היהלומים של הכדורגל החדש".
יהלום ועוד יהלום מאתרת זלצבורג, ממשיכה להאריך את השרשרת, וכל יהלום כזה מלוטש בצורה נפלאה לפני שהוא עובר, כיאה לאבן יקרה, במחיר גבוה לקבוצת ענק. דוגמאות לא חסר, מנאבי קייטה, דרך סאדיו מאנה ועד ארלינג הולאנד, ועכשיו גם אוסקר גלוך ביצע את אותה החלטה מדוברת, לעבור לזלצבורג ולא למקום אחר. כשמסתכלים על מפעל הכישרונות העצום הזה אפשר להבין את ההחלטה שלו.
איך היא הפכה לכזו? כן, כסף יש, בזכות תאגיד רד בול השולט בקבוצה, אבל זלצבורג לא מפזרת כסף אלא להפך, דווקא מכניסה המון, זאת בזכות שימוש נכון במשאבים שלה, ודרך מקצועית ברורה. הפילוסופיה העיקרית התגבשה עם הגעתו של ראלף רנגניק למועדון כראש מחלקת הכדורגל, ואפשר לחלק אותה לשני חלקים. הראשון הוא איתור שחקנים והתבססות על רכש שכולל כמעט אך ורק שחקנים מתחת גיל 23. החלק השני הוא הטיפוח שלהם, זאת באמצעות שיטת משחק שלא משתנה לעולם.
האיתור
המנהל המקצועי כריסטוף פרוינד, שנכח שלשום במשחק בין מכבי ת"א למכבי חיפה, מקבל את הקרדיט המרכזי באיתורו של הולאנד, למשל, אבל יש לו צוות ענק, שסוקר את כל הגלובוס. לפי אנשי זלצבורג בעצמם יש במאגר הממוחשב של הקבוצה מידע שנאסף על ידם על יותר מ־400 אלף שחקנים שונים.
"מערכת הסקאוטינג מבוססת על פילוסופיה ברורה שהבאנו למועדון, ויש לנו תמונה ברורה של סוג הכישרונות שאנחנו רוצים לראות אצלנו", אומר פרוינד. "אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו מחפשים. שחקנים, הורים וסוכנים פונים אלינו בזכות תדמית פיתוח הכישרונות שלנו, כך שיש לנו המון אפשרויות לבחור מתוכן. אם אנחנו רואים שחקנים שמעניינים אותנו אנחנו רוצים לנתח אותם לתקופת זמן ארוכה".
אותם עקרונות בסיס הם, בין השאר, הפוטנציאל להביא התקפות מעבר לכדי שלמות, נחישות כאדם וכשחקן, מנטליות חיובית ובסיס למשחק לחץ אחראי ואינטנסיבי. מי שעומד בקריטריונים נכנס למאגר, ממנו מפיקים "רשימת עילית" לכל עמדה. אם שחקן עוזב, מיד פונים למי שנמצא בראש הרשימה, ואז, אם יש צורך, לבא אחריו, וכך הלאה.
אין ספק שגלוך היה גבוה ברשימה של זלצבורג, ואולי ההחתמה שלו כבר עכשיו, בינואר, קשורה לכך שהחלוץ הסלובני בנימין ששקו נמכר ללייפציג (אם כי הם לא בדיוק באותה עמדה), אבל האיתור לבדו אינו מספיק. אחריו מגיע החלק שבו זלצבורג מצטיינת לא פחות – הכנת השחקן לקבוצות הגדולות באמת.
השיטה
מתחם האימונים העצום בליפרינג, שם גם נמצאת קבוצת הבת של זלצבורג, כולל מתקנים מעודכנים בטכנולוגיה החדשה ביותר שיש. כך, לדוגמה, יש במתחם מסלול ריצה הכולל התנגדות לכוח הכבידה. אבל הדבר העיקרי הוא לא מגרש האימונים, שהקבוצה הראשונה לרוב לא נמצאת בו באופן קבוע, אלא עקרונות המשחק.
לזלצבורג יש עיקרון אחד ענק שהוא בגדר "ייהרג ובל יעבור" – הקבוצה תלחץ, כל הזמן, ובדרך המיוחדת שלה. משחק הלחץ מורכב מהמון פרטים קטנים והוא אינטנסיבי אולי יותר מבכל מקום אחר. כל שחקן חייב לדעת בדיוק איפה לעמוד, כל הזמן. מתי לזוז חצי מטר קדימה ומתי חצי מטר אחורה. את מי צריך לסגור כשהשחקן שלידו זז, ומתי לעבור לשמירה על שחקן אחר. עד ששחקן לא מבצע את משחק הלחץ בצורה מושלמת הוא כמעט ולא משחק, גם אם מדובר בכישרון גדול, גם אם זה לוקח זמן.
לכן, השחקנים הצעירים הופכים בזלצבורג לכאלה שיש להם יכולת אתלטית גבוהה, ללא בעיה לבצע ספרינט אחר ספרינט, סיבולת אדירה, קצב גבוה והבנת משחק. אלה הדברים שפעמים רבות שחקנים נופלים בהם כשהם עוברים ישר לליגה גדולה. ההבדל בין הליגה הישראלית והליגה הספרדית, למשל, הוא עצום בכל מה שקשור לקצב ואינטנסיביות. גם אם היכולת הטכנית של שחקן גבוהה מאוד הוא יכול ליפול בגלל הדברים האלה. הנה, אפשר לקחת לדוגמה את יונתן כהן ודור פרץ, שלא הלכו לקבוצות גדולות באיטליה, אבל לא שיחקו בגלל ענייני קצב, כך לפחות לפי המאמנים שלהם.
לא רק התנועה על המגרש נמדדת בקצב הזה, אלא שלשחקנים מוחדרת חשיבות הדבר להצלחה הקבוצתית ולקריירה האישית שלהם – לכל שחקן מטיפים שככה הוא יגיד מוכן, ורחוק, להמשך הקריירה שלו. השחקנים חייבים להאמין בכך, אחרת לא ישחקו. אגב, גם המאמנים. בזלצבורג לא מביאים שמות גדולים לאימון הקבוצות שלהם, בכל הגילים, אלא מאמנים שמבינים ומעריכים את השיטה.
הזמן
אותה שיטה יכולה להביא הצלחה לקבוצה עצמה – זלצבורג הגיעה בשנה שעברה לשמינית גמר ליגת האלופות – אבל היא קודם כל עוזרת לשחקנים עצמם. כיוון שהשחקנים צריכים ללמוד את השיטה הם נשארים ברוב המקרים לא מעט זמן באוסטריה. לא מגיעים לחצי שנה וממשיכים הלאה.
פטסון דאקה שעבר ללסטר, קארים אדיימי שהגיע לדורטמונד, אנוק אמוופו שעבר לברייטון ומאז הספיק לפרוש בגלל בעיה רפואית – כל אלה שחקני התקפה שהגיעו לזלצבורג בין גיל 17 ל־19 ונשארו במועדון ארבע שנים עד שהמשיכו הלאה. דומיניק סובוסלאי, שהצטרף לקבוצה האוסטרית עוד לפני גיל 18, שיחק במועדון שלוש עונות וחצי לפני המעבר ללייפציג. שחקנים שמגיעים לזלצבורג בסביבות הגיל של גלוך עוברים במועדון תקופה, ולא סתם הישראלי עומד לחתום לארבע שנים. יוצא הדופן היחידי בשנים האחרונות הוא ארלינג הולאנד, שנשאר בזלצבורג שנה, אבל הוא באמת משהו חריג, מכל כיוון שמסתכלים עליו.
סובוסלאי הוא לא השחקן הראשון שמוזכר פה ככזה שעבר ללייפציג. שתי הקבוצות שייכות לרד בול, כך שגם אם לא מדובר בעניין רשמי ברור שיש קשר מקצועי ביניהן – לא פחות מ־17 שחקנים עברו מזלצבורג ללייפציג בעשור האחרון. אבל לא לטעות, אפשר לצאת מזלצבורג גם לקבוצות אחרות, גדולות אפילו יותר. בשבע השנים האחרונות הוציאה זלצבורג 137 מיליון יורו על רכש. בזמן הזה היא הכניסה 483 מיליון ממכירת שחקנים.
בכלל, שחקנים שזלצבורג קונה בכסף גדול, יחסית אליה, מצליחים להתקדם. נואה אוקפור עדיין שם, מועמד לעבור בקרוב למילאן או יובנטוס, וחוץ ממנו רק על שלושה שחקני התקפה שילמה זלצבורג יותר מ־7 מיליוני היורו שהיא עתידה להעביר למכבי ת"א. השלושה האלה נמצאים היום בפרמייר־ליג (הולאנד וברנדן ארונסון) ובבונדסליגה (אדיימי).
עכשיו גלוך הופך להיות חלק משרשרת היהלומים הזו. הוא אולי לא ישחק כל הזמן מהרגע הראשון, ולא מדובר בליגה אדירה שכולם רוצים לראות, אבל הוא בהחלט עולה על המסוע של מפעל אדיר. לא רק לייצור משקאות אנרגיה, אלא להפיכת שחקני כדורגל צעירים לכוכבים.
