"מייקל ג'ורדן הוא יותר מהשיאים והניצחונות והאליפויות והריחופים. הוא יותר מהשחקן הטוב ביותר בכל הזמנים. יש סיבה שבגללה כשאנשים אומרים על מישהו שהוא 'המייקל ג'ורדן של...' - המייקל ג'ורדן של הנוירוכירורגיה, או המייקל ג'ורדן של הרבנים, או המייקל ג'ורדן של שייט בסירות קאנו - כולם מבינים במה מדובר. כי מייקל ג'ורדן הוא המייקל ג'ורדן של הגדולה" (ברק אובמה בטקס הענקת מדליה נשיאותית לג'ורדן ב-2016)
20 שנה אחרי המשחק האחרון שלו ב-NBA, בסיומן של שנתיים מיותרות במיוחד עם וושינגטון וויזארדס, מייקל ג'ורדן הוא עדיין מיתוס שמהלך קסמים - וגם אימים - על ה-NBA. איש בן 60 שגם ילדים שהוריהם בקושי נולדו כשהוא ניצח כל גמר פלייאוף מכירים היטב. איש בן 60 שמרוויח בכל שנה עשרות מיליוני דולרים ממכירות נעליים שנושאות את שמו. איש בן 60 שסדרת תעודה שהוא הפיק בעצמו על עצמו, הייתה אחד מאירועי הטלוויזיה המדוברים של המאה ה-21. איש בן 60 שאף שהוא לא משחק יותר ובקושי מופיע בציבור, עדיין מנצח את תרבות האינסטנט - זו שבה כל דאנק הוא "פוסטר!!!!", ובה שחקן שקולע 30 נקודות בשלושה משחקים הוא כבר "הדבר האמיתי!", ובה מה שחשוב זה כמה עוקבים יש לך בטוויטר ואם הסל הנחמד שקלעת בדקה ה-30 של משחק זניח נכנס לטופ 10 של התוכנית "ספורטס סנטר" ב-ESPN. מייקל ג'ורדן לא התעסק בכל זה, הוא התעסק בלנצח (ועדיין היה יכול למלא את רשימת הטופ 10 בכל ערב).
מבוסס על סיפור אמיתי
העובדה שאף שאנחנו מקבלים היום מדי רבע שעה "ברייקינג ניוז!!!" בכל פלטפורמה אפשרית, ג'ורדן עדיין מצליח לרחף מעל כל זה, מכנסת בתוכה את כל העוצמה המיתית שלו. אבל כיוון שבכל זאת זה יום הולדת 60, חשוב להזכיר שהמיתוס הזה נבנה על אמת מוחלטת. אין טיפת הייפ בסופרלטיבים שהוצמדו לג'ורדן. לארי בירד הגדיר אותו כ”אלוהים מחופש לשחקן כדורסל”, ולארי בירד הוא מישהו שהיה חושב פעמיים לפני שהיה מחמיא לאמא שלו.
הזיכרון הקולקטיבי מג'ורדן הוא של רחפן שמסוגל לקלוע מכל זווית, בכל מהירות ומכל גובה. כשהיה צעיר, אפילו יותר מאיש של דאנקים הוא היה אמן של לייאפים - מישהו שנהנה במיוחד להישאר באוויר כשכל השומרים שלו נחתו מזמן. כשהתבגר, הוא רק שינה את הדרך שבה הוא משיג נקודות, אבל לא את היעילות שלה. צריך לקחת צעד אחורה כדי להבין באמת באיזו מכונת סלים היה מדובר. ממוצע הקריירה של ג'ורדן הוא 30.1 נקודות למשחק, כולל השנתיים המגוחכות בוושינגטון. הוא השיג את זה ב-15 עונות, שבעשר מהן היה הקלע המוביל בליגה, כולל שבע פעמים רצופות שנקטעו רק כי הוא השתעמם ופרש זמנית ב-1993. בעונת 1986/87 מייקל ג'ורדן עלה בחמישייה ב-82 מתוך 82 משחקים, והעמיד ממוצע של 37.1 נקודות.
יש טענה משעשעת שלפיה ג'ורדן שיחק נגד יריבים פחות טובים מאלה שמשחקים היום בליגה. נו שוין, הנה רשימה חלקית של האנשים שעמדו מולו: מג'יק ג'ונסון, קארים עבדול-ג'באר, לארי בירד, ד"ר ג'יי, אייזיאה תומאס, ג'ו דומארס, דומיניק ווילקינס, צ'ארלס בארקלי, האקים אולאג'ואן, קרל מלון, ג'ון סטוקטון ופטריק יואינג. לא רק שהוא השיג את המספרים האלה מולם, הוא השיג אותם בתקופה שבה מותר היה להרביץ מכות רצח, ואף שחקן כדורסל מעולם לא קיבל יותר מכות ממייקל ג'ורדן.
לא מכיר את המילה פחד
ג'ורדן ההתקפי היה כל כך מגלקסיה אחרת שהוא האפיל על ג'ורדן ההגנתי - אחד הגארדים השומרים הטובים אי פעם. ממוצע החטיפות של ג'ורדן בקריירה הוא 2.3 למשחק, הוא תמיד ביקש לשמור על הכוכב של היריבה, והוא השחקן היחיד בהיסטוריה שבעונה אחת גם הוביל את הליגה בנקודות וגם נבחר לשחקן ההגנה של העונה. הוא היה שחקן התקפה חסר תקדים או השוואה ושחקן הגנה כמעט באותה רמה, ועדיין כלי הנשק הכי קטלני ביותר של ג'ורדן היה בלב ובין האוזניים. הוא היה מכונת השמדה מנטלית. לאף שחקן NBA, ולמעט מאוד ספורטאים בכלל, לא היה את הדחף התחרותי של ג‘ורדן. לא רק שחקן הקלאץ' הגדול אי פעם, אלא טרוריסט פסיכולוגי ממש.
אגדה ידועה, שהייתה באמת, מספרת כמובן על גמר הפלייאוף של 1997, אז ניסו אוהדי יוטה ג'אז להרעיל את ג'ורדן עם פיצה מקולקלת שנשלחה אליו למלון, ובתגובה הוא ניצח אותם כשהוא משחק עם 40 מעלות חום - אבל העליונות המנטלית האמיתית של ג'ורדן מתבטאת בכך שלא היה לו יריב אישי לכל אורך הקריירה. לא מג'יק מול בירד, לא לברון מול קובי. זה לא קרה אצל ג'ורדן כיוון שיריבות לא יכולה להתקיים אם רק צד אחד מנצח כל הזמן. דור שלם של שחקני היכל התהילה סיים את הקריירה בלי טבעת אליפות אחת לרפואה כי אף שהיו להם קלפים מצוינים, מולם עמד הג'וקר, כולל החיוך.
דונובן מיצ'ל נולד ב-1996, אחרי שג'ורדן חזר מהפרישה הראשונה שלו. הוא כמובן לא ראה אותו משחק בזמן אמיתי, אבל הוא לובש את המספר 45 מתוך כבוד לקריירת הבייסבול הקצרצרה של ג'ורדן. עד כדי כך עמוק גר ג'ורדן בראשם של שחקני הליגה גם היום. זה קשור כמובן גם לאיך שהוא נראה, איך שהוא התלבש, איך שהוא שינה לגמרי את צד הביזנס של הכדורסל. ג'ורדן הוא הסיבה ששחקני NBA היום הם אייקוני אופנה, הוא הסיבה לאפיל הגלובלי שלהם, ומהרבה בחינות הוא הסיבה לעושר שלהם. הוא היה הראשון בהיסטוריה של הספורט שהבין מהו “מותג”, ואיזו עוצמה יכולה להיות לו.
ג'ורדן סיפר פעם לכריס פול כי נהג ללכת לפינת המגרש, ליד ספסל הקבוצה היריבה, כדי שהשחקנים שם יהיו חייבים להסתכל על הנעליים שלו, שהיו רק שלו. היום לכל חצי כוכב NBA יש קו נעליים משלו, ועדיין מייקל ג'ורדן מרוויח מדי שנה 60 מיליון דולר רק ממכירות נעליים עם הלוגו המעופף והצירוף "אייר ג'ורדן".
מזל שיש יוטיוב
לפעמים, כשאני צריכה קצת קסם בלתי מוסבר לשיפור מצב הרוח, אני הולכת ליוטיוב ומחפשת סל אחד מאוד ספציפי של מייקל, במשחק ליגה שגרתי נגד ניו-ג'רזי נטס ב-16 בפברואר 1991, יום לפני יום הולדתו ה-28. הוא התחיל את הניתור במרחק של 2.5 מטר מהסל, בזווית של 45 מעלות, ביצע שלושה שינויי כיוון באוויר וסיים בקליעה מהצד השני של הסל, עובר באוויר שלושה שחקנים של הנטס אחרי שמראש הותיר מאחור את דראזן פטרוביץ' זצ"ל. כשהוא נוחת, אפשר לראות בפינת הצילום את הספסל של הנטס כולו תופס את הראש ומודה לאל הטוב שאיפשר לו לשבת כל כך קרוב כדי לראות את הדבר הזה.
(פברואר 1991: הסל נגד הנטס מכל זווית. אין עוד סל יפה כזה)
יכול להיות שיש סלים יותר יפים מהסל הזה - לא בטוח - אבל אין עוד סל יפה כזה, וכאן נמצאת גם השורה התחתונה של אגדת מייקל ג'ורדן. אפשר לטעון שהיו שחקנים טובים ממנו - הכניסו אימוג'י של גלגול עיניים - אבל לא היה ולא יהיה שחקן גדול כמוהו. וגם כשהוא בן 60, כל דיון בנושא הכדורסלן הגדול בהיסטוריה צריך להתחיל עם כוכבית: *חוץ ממייקל ג'ורדן.
פורסם לראשונה: 11:04, 17.02.23
