באיחור אופנתי, אליפות אפריקה או גביע אפריקה לאומות תצא לדרך מחר (א') באצטדיון אולמבה בצפון יאונדה, בירת קמרון. הדרך לשריקת הפתיחה, אם לא יהיו עוד תקלות כמובן, הייתה רצופת מכשולים לאחר שהטורניר היוקרתי ביותר ב"יבשת השחורה" היה אמור להתקיים בקיץ 2021, אך בשל מזג האוויר החם הוצע להקדים אותו לינואר 2021. אלא שנגיף הקורונה, שגם עתה מרחף מעל כל אחד מששת האצטדיונים שיארחו את הטורניר ה-33, גרם לדחייה של שנה.
למורת רוחם של המאמנים באירופה, הם ייאלצו להסתדר ללא כמה מהכוכבים הגדולים שלהם, בראשם כמובן מוחמד סלאח וגם סאדיו מאנה, ריאד מחרז, סבסטיאן האלר, פייר-אמריק אובמיאנג ורבים נוספים.
לפני שהטורניר יוצא לדרך, זה הזמן לחזור אחורה אל היסטוריה בת 65 שנה לאירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו מאז שסודן אירחה שלוש נבחרות בלבד באליפות הראשונה ב-1957: מטרגדיה לשחרור, אפריקה עברה היסטוריה הפכפכה, אבל הכדורגל מילא לעתים קרובות תפקיד חיוני בקירוב בין מדינותיה והפך את הטורניר למיוחד כל כך.
ההתאוששות ההרואית של זמביה
ב-27 באפריל 1993 טסה נבחרת זמביה לסנגל למשחק במסגרת מוקדמות גביע העולם 1994. מטוס התובלה הצבאי של חיל האוויר הזמבי, שהכיל את שחקני נבחרת "קליעי הנחושת", התרסק אל מימי האוקיינוס האטלנטי, במרחק של 500 מטר בלבד מהחוף של ליברוויל, בירת גבון, שהייתה תחנת התדלוק השנייה מתוך שלוש, בדרך אל דקר, בירת סנגל. כל חמשת אנשי הצוות של המטוס ו-25 נוסעיו, שביניהם היו שחקני הנבחרת, המאמן ואנשי צוות נוספים, נספו בטרגדיה שהכתה בהלם את כל האומה.
זמביה נחשבה אז לאחת מהנבחרות המבטיחות ביותר שהיו לה, במיוחד לאחר ה-0:4 על איטליה באולימפיאדת סיאול 1988. בשל הטרגדיה הלאומית הנבחרת לא השתתפה במונדיאל, אך באליפות היבשת שנערכה בתוניסיה באותה שנה זמביה המתחדשת עשתה את הבלתי ייאמן והגיעה עד לגמר. קאלושה בוואליה, קפטן הנבחרת דאז, ושאר אנשי הנבחרת הוכיחו חוסן לאומי עצום בצל הנסיבות הטרגיות וקיבלו מעמד של גיבורים לאומיים.
ב-2012 המעגל נסגר בליברוויל, המקום בו התרסק מטוס הנבחרת. בהדרכתו של המאמן הצרפתי הרווה רנאר, זמביה זכתה בתואר אחרי ניצחון על חוף השנהב בגמר בתום דו-קרב מרתוני של 18 בעיטות, מה שנתן את האות לחגיגות מרגשות במיוחד על כר הדשא. השחקנים הנרגשים הקדישו את הזכייה להרוגי אסון ההתרסקות, והקפטן ג'וזף מוסונדה, שסבל מפציעה בקרסול ולא יכול היה ללכת, נישא על-ידי המאמן.
התלבושת המהפכנית של קמרון
נבחרת "האריות" של קמרון אמנם זכתה בגביע אפריקה לאומות ב-2002 לאחר ניצחון בגמר על סנגל בדו-קרב פנדלים, אבל זה לא היה הסיפור הגדול – אלה דווקא המדים שלה: חולצות חסרות שרוולים שעוררו מחלוקת. בעוד שהגופיות הייחודיות הוכיחו עצמן כמוצלחות באפריקה, פיפ"א אסרה על קמרון מללבוש אותן במונדיאל שנערך בדרום קוריאה ויפן ב-2002, בטענה שהמדים החדשים לא ישאירו מקום למיתוג הרשמי של הטורניר.
שנתיים לאחר מכן, באליפות אפריקה שנערכה על אדמת תוניסיה, קמרון חזרה למדים המיוחדים ואף טענה כי מדובר בסט התלבושת היחיד שברשותם. בפיפ"א לא התרשמו מכך והסכימו שהם יילבשו רק בשלב הבתים. קמרון החליטה למתוח את החבל עוד קצת ועלתה לרבע הגמר נגד ניגריה עם התלבושות השנויות במחלוקת - ונקנסו ב-150 אלף דולר. אם זה לא מספיק, הם גם הודחו מהטורניר.
דרוגבה למען השלום
שמו של דידייה דרוגבה נחקק באותיות גדולות בדפי ההיסטוריה של הספורט האפריקאי. החלוץ האגדי של חוף השנהב וצ'לסי תמיד היה דמות כריזמטית על המגרש ומחוצה לו, והשתמש במעמדו כדי לנסות לעזור באיחוי השסע שנגרם ממלחמת האזרחים בארצו.
במהלך סכסוך שהתחולל בין השנים 2002 ל-2007, דרוגבה אפילו כרע על ברכיו בשידור חי בטלוויזיה, יחד עם חבריו לקבוצה בשנת 2005, כדי להפציר בשני הצדדים להניח את נשקם. אחרי שהושג סוף-סוף שלום, הוא דרש שמשחקה של חוף השנהב במוקדמות גביע אפריקה ב-2008 ייערך בעיר בואקה, שנחשבה לבירת המורדים, וזאת כמחווה לאיחוד.
מלך שערי נבחרת "הפילים" בכל הזמנים (65 שערים) הוביל את נבחרתו להשתתפות במונדיאל 2006, אך השאיפה הגדולה שלו הייתה זכייה בגביע האפריקאי, הישג שיביא שלום ואחווה במדינתו. לצערו זה לא קרה והוא הפסיד את התואר ב-2006 וב-2012 עם הפסדים צורבים בפנדלים. הנבחרת שלו הניפה את הגביע ב-2015, אבל זה קרה שנה לאחר שפרש ממדיה. "זכיתי בגביעים רבים, אבל שום דבר לעולם לא יעזור לנצח בקרב על השלום במדינה שלי. אני כל כך גאה, היום אנחנו לא צריכים חתיכת כלי כסף כדי לחגוג", אמר דרוגבה.
הטרגדיה של טוגו
ב-8 בינואר 2010 האוטובוס של נבחרת "הנצים" של טוגו עשה את דרכו דרך קונגו אל אנגולה, מארחת הטורניר באותה השנה, והותקף ביריות מנשק אוטומטי על ידי חמושים רעולי פנים מארגון FLEC, שדרש את עצמאותה של קבינדה (מובלעת שמחולקת בין אנגולה לקונגו), כחלק מהמלחמה לשחרורה. כתוצאה מהתקרית, נהג האוטובוס שהסיע את אנשי הנבחרת נהרג במקום, ותשעה אנשים נוספים נפצעו, ביניהם השוער קוג'ובי אביללה והמגן סרז' אקקפו.
בתחילה, התכוונו הטוגולזים להשתתף באליפות בכל זאת, אך לאחר שגילו כי עוזר המאמן מת מפצעיו בבית החולים החליטו אנשי הנבחרת להודיע על פרישתם. "הייתי מאלה שסחבו את השחקנים הפצועים לבית החולים – רק אז הבנתי מה באמת קורה. כולם בכו, התקשרו למשפחותיהם והיו כאלה שאפילו נפרדו כי חשבו שימותו מפצעיהם", סיפר אז עמנואל אדבאיור, חלוץ הנבחרת באותם ימים ואקס ארסנל ומנצ'סטר סיטי. בעוד כמה מהשחקנים רצו להישאר ולשחק לזכר הקורבנות, ראש ממשלת טוגו ונשיא המדינה הורו לנבחרת לשוב הביתה.
הסירוב של מרוקו - והעונש
נגיף הקורונה הוא לא האיום הבריאותי היחיד בהיסטוריה של אליפות אפריקה לאומות. עקב מגפת האבולה שהתפרצה במערב אפריקה, מרוקו שהייתה אמורה לארח את האליפות ב-2015, הגישה בקשה לדחות את המשחקים מחשש שקיומם יובילו להתפשטות הנגיף הקטלני ברחבי המדינה. קונפדרציית הכדורגל של אפריקה דחתה את הבקשה וחודשיים בלבד לפני פתיחת האליפות, מרוקו הודחה ממנה לגמרי לאחר שהמשיכה להתנגד.
במרוץ קדחתני אחר מארחת מחליפה, שכלל סירוב של לא פחות מחמש מדינות לקחת על עצמן את אירוח המשחקים, גינאה המשוונית, השוכנת במרכז היבשת, נעתרה לבקשות ואירחה לבסוף את הטורניר, למרות שכלל לא העפילה אליו.
