אסוציאציות הן משהו שקשה לשלוט בו. המוח לוקח אותך אוטומטית למקום שהוא רוצה, עד כמה שזה ביזארי לפעמים. קחו לדוגמה את המילה "מסגד". איכשהו, בכל פעם בה אני רואה או שומע בגוף תקשורת כלשהו פרסום על מסגד, אני חוזר מיד למשחק של מכבי ת"א ב־1978 באיסטנבול, כשניצחה שם את אג'זג'יבאשי 62:72. בוודאי תשאלו – מה למשחק גביע אירופה לאלופות בכדורסל ולמסגד?
קודם כל, צריך לזכור שהייתה פעם בכלל קבוצה כזו. אנחנו בימי פנרבחצ'ה ואנאדולו אפס, אלופת אירופה שעשתה הרבה כבוד לכדורסל הטורקי, אבל פעם היה באיסטנבול מועדון פאר בשם אג'זג'יבאשי (מזל שאני רק צריך לכתוב את השם הזה ולא לבטא אותו), ששלט בליגה בשנות השבעים והשמונים ולקח שמונה אליפויות לפני שהתפרק ב־1992. וכמיטב המסורת, האוהדים שלו היו חמים במיוחד ולא עשו חיים קלים לקבוצות האורחות.
מכבי ת"א, אלופת אירופה ב־1977, הוגרלה בבית המוקדם בעונת 1978/79 עם פרש אייר הבלגית והטורקים, ואחרי שניצחה בת"א 80:91, הטורקים הבטיחו מאבק חסר פשרות בגומלין. "פיגור 11 הנקודות הוא בטווח השגה, נעשה זאת", כך הצהירו בסיום המשחק. ההתעניינות במפגש הזה בטורקיה שברה את כל השיאים. הטורקים פירסמו לפני כן כי מכרו את כל 7,000 הכרטיסים, אבל כמה יהודים מקומיים שהגיעו למלון כדי לחזק את רלף קליין ושחקניו הזהירו אותם מראש כי האולם הישן והצפוף, שבקושי ראוי לכדורסל, יכול להכיל אולי 4,000 איש.
במכבי ת"א החליטו לצאת מוקדם מהרגיל לאולם. הגענו לשם כשנותרו יותר משלוש שעות לשריקת הפתיחה. נכנסנו פנימה, וחשכו עינינו. וגם נחנק גרונינו ונסתמו אוזנינו. האולם היה מפוצץ מקיר לקיר, וכיוון שבאותה תקופה לא חל איסור עישון באולמות, נכנסנו לתוך עננה של סיגריות. אווירה כזו אף אחד מאנשי הקבוצה לא חווה בעבר. כולם במכבי ת"א היו לחוצים, והגזבר דאז אריה ברנוביץ אמר: "וכאן פיב"א עוד רוצה לקיים משחק. צריך רק לקוות שנצא מהמחששה הזאת בחיים".
ואז קרה משהו שאיש מאיתנו לא היה מוכן לו. לפתע מישהו מהנוכחים נתן שאגה, ובאולם השתרר שקט מוחלט. האלפים שביציעים ירדו לברכיהם ופתחו בתפילה המונית. אבל זה לא היה הכל: מדי פעם הם עוד שיחררו צעקת "אג'זג'יבאשי", מלווה במחיאות כפים קצובות. האוהדים הפכו את אולם הכדורסל למסגד, אבל לא שכחו לתבל את התפילות בעידוד הקבוצה.
זה נראה ונשמע מפחיד מכדור הפתיחה, כאשר הטורקים פתחו עם 2:8. שחקני מכבי היו קצת אבודים, ורק כמה החטאות של סלים בטוחים מנעו יתרון גדול יותר. על מקהלת האוהדים ניצחו שני גברתנים כבדים ומפחידים, שהקול העוצמתי שלהם היה חזק יותר ממגאפון. אבל זה לא עזר להם, רלף ועוזרו אריה דוידסקו, שריגל אחרי הטורקים באחד המשחקים הקודמים, הכינו היטב את מכבי ת"א והרגיעו את השחקנים שסיימו עם ניצחון 62:72, כשמיקי ברקוביץ' עם 35 נקודות עשה ככל העולה על רוחו. ג'ים בוטרייט הוסיף 14, אולסי פרי 12. ויודעים מה? השד לא היה נורא כ"כ. על אף האכזבה הגדולה, הקהל המקומי נתן בסיום הרבה כבוד לקבוצה המנצחת ונפרד ממנה בתשואות רמות.
זו הייתה תקופה אחרת. בשלב המוקדמות שיחקו עוד קבוצות כמו זמאלק המצרית וג'לעה מסוריה. מכבי עברה די בקלות את הבית שלה, עם שלושה ניצחונות והפסד קטן בבריסל, ואז בבית חצי הגמר סיימה שלישית ופיספסה במעט את ההעפלה לגמר, שם בוסנה סראייבו ניחה את וארסה 93:96 וזכתה באליפות אירופה בפעם היחידה בתולדותיה.
מבחינת הביקור באיסטנבול, אני ורבים מאנשי המועדון סבלנו בסיום מקשיי נשימה. כשחזרנו למלון הייתי קרוב לעילפון. שבוע לאחר מכן אושפזתי בבילינסון עם לחץ דם שלא נדע. נו, גם את זה עברנו.
