אם תשאלו את עמי דדאון, שחזר מהמשחקים הפראלימפיים בפריז עם שתי מדליות זהב, מדליית כסף ומדליית ארד, איך הוא מרגיש - הוא יענה במילה אחת: הקלה. במהלך כל השיחה איתו השחיין בן ה־23 לא מפסיק לחייך. הוא היה מודע לציפיות ממנו, ולמרות קשיים ומשברים התעלה עליהן בבמה הגדולה בעולם, ועכשיו הוא מבקש קצת לנוח.
"אני מרגיש שאני צריך את התקופה הזו של המנוחה, אני רוצה לבדוק דברים חדשים על עצמי", הוא אומר. תחילה חשב שיצליח לעשות זאת כבר בקיץ שעבר, אחרי אליפות עולם מאוד פורה עבורו, אבל בתום מנוחה בת חודש בלבד הוא הבין שהשנה האולימפית הגיעה בין אם מוכן אליה נפשית ובין אם לא. יחד עם זאת, הוא מצא משהו באותו הקיץ שליווה אותו במשך כל השנה האחרונה: כתיבת שירים. "זאת הייתה התרפיה העצמית שלי. מה כתבתי שם? יותר מה אני מרגיש, חושב".
וזה עזר?
"כן. אני מסתכל על שירים שכתבתי לפני שנה ואני רואה דרכם את ההתפתחות שלי כבן אדם. אפשר ממש לעקוב ולראות את זה. כתבתי הרבה על החוויות שלי כשחיין, ולא רק. על מה זה להיות אני".
מה זה להיות אתה?
"זה להיות קודם כל ספורטאי שהוא לפעמים חזק ולפעמים פגיע. כתבתי הרבה על הפער בין להיות מושלם בספורט, אבל פחות בחיים עצמם. אני לא מכיר חיים אחרים חוץ משחייה, זה מוזר לי. עכשיו אני ארגיש, אשלים את כל מה שאני רוצה להשלים. כמו מה? לראות עולם, ולא רק את הבריכות שבעולם".
תוציא את השירים לאור?
"אולי יום אחד אהיה אמיץ ואפרסם".
"להרגיש גאים בישראליות שלנו"
אחרי הקיץ העמוס ב־2023 רצית בכלל לחזור לשחייה?
"לא חזרתי עם 100 אחוז מצברים, אבל ידעתי שאני רוצה עוד אולימפיאדה ואני מוכן להתאמן עוד שנה בשביל זה. התחושה הייתה שאני מניע עם כבלים. אני קם, זה קצת קשה, אני מרגיש שזה משהו שצריך לעשות. יש להרבה ספורטאים מקצוענים קטע של שחיקה. זה דבר טבעי".
ואז מגיעה השבת הארורה ב־7 באוקטובר והמלחמה. מה זה עושה לך?
"אני מתחיל להבין את הכוח של השליחות שלי, שיש לי את הבמה להשפיע על אנשים. אז עדיין הייתי בצבא (שירת בשלישות), נשאר לי חודש לשירות והייתה מחשבה של 'האם בכלל נתחרה במצב הזה?' ועוד שאלות סביב כל מה שקורה. התבטלו תחרויות, מחנות אימונים. כל הגעה לבריכה הייתה חיבור עם הערכים שלי: אני שוחה בשביל המדינה".
והתחושות? אתה מקשיב לחדשות.
"בחודש הראשון כשעדיין שירתי בצבא הייתי סביב זה, היה קשה מאוד להתנתק. כשהשתחררתי פחות הקשבתי לחדשות, זה עשה לי רע. החלטתי להוריד את המינון משמעותית, אבל לא התנתקתי לגמרי. התרכזתי בשחייה, בזה שאני מייצג את המדינה שצריכה רגעים של אושר. ברוך השם הצלחתי בזה".
ואז, בחודש אפריל יצאת לאליפות אירופה וחזרת עם ארבע מדליות זהב ומדליית כסף. איך זה להתחרות בתקופת מלחמה?
"שם הבנתי מה זה להגיע בשם מדינה ולא רק בשביל עצמך. מבחינה מקצועית, הגעתי להישג שיא של מדליות, שיפרתי את רוב השיאים שלי. זה היה הפוש שלי לקראת פריז".
עמי דדאון מסכם: "גאה בעצמי ובמשלחת"
(באדיבות one)
אשתקד, כשדדאון התראיין ל"ידיעות אחרונות" אחרי שחזר מאליפות העולם עם שלל מדליות, הוא תיאר במשפט אחד איך החיים בישראל מרגישים לו: "במים אני ספורטאי עילית עם ארבע מדליות זהב, כשאני חוזר לארץ אני אדם נכה שלפעמים מרחמים עליו". כעת הוא מרגיש שההישגים שלו מתחילים להביא שינוי: "הצלחנו בשנה הזו להביא את הספורט הפראלימפי לקדמת הבמה, זה לא רק אני. הצלחנו להוכיח לאנשים את הערך שלנו. זה יותר מספורט, בטח אחרי 7 באוקטובר".
איזה סוג של תגובות אתה מקבל מאז הנחיתה מפריז?
"תגובות חמות, מתייחסים אליי בכבוד. אנשים אהבו את מה שעשיתי, היו צריכים את הרגע הזה של להתפרק קצת, להרגיש גאים בישראליות שלנו. הרבה אמרו שהם בכו איתי ביחד, זה היה מרגש. פנו אליי חיילים ומילואימניקים ואמרו שחיזקתי אותם, גם אמהות לילדים נכים שראו שאפשר לעשות את זה. הנה, אני ההוכחה".
תאר מה עבר עליך בשירת "התקווה", הרגע הכי זכור שלך במשחקים.
"הכל שם היה ספונטני לחלוטין. לא חשבתי על שום דבר. כשהגעתי לפודיום בפעם הראשונה הכל הציף אותי, לא אספתי את עצמי. נתתי לדברים לזרום, להרגיש את כל מה שחוויתי בשלוש השנים האחרונות. לא הייתי מאופק כמו בטוקיו, הרגשתי שהפגיעות שלי היא מה שנכון לאותו רגע".
פגיעות?
"להוציא הכל, לא לשמור כלום בבטן. השנים האלה היו לא רק עבודה קשה, אלא התמודדות עם הרבה אתגרים. זה נגמר הפעם בצורה יפה".
5 צפייה בגלריה
"הכל הציף אותי". דדאון בזמן השמעת "התקווה"
(צילום: לילך וויס רוזנברג, הוועד הפראלימפי)
במדליית הזהב השנייה נהיית ממש אדום.
"צרחתי את ההמנון וצבע העור שלי מאוד חיוור, לכן נהייתי אדום. מאוד התרגשתי. מה הייתה התגובה שלי כשראיתי את עצמי אחרי? הייתי גאה בעצמי. זה כן הצחיק אותי קצת, אבל הרגשתי נציג של כל עם ישראל. אני גאה בכל מה שעשיתי באולימפיאדה הזו, זה היה אמיתי, מהלב".
"אני אוהב את יעקב"
לקחו לך את שיא העולם ב־50 חופשי. מה הייתה התחושה?
"לא נעים. זה היה המקצה האחרון שלי, והייתי מוצף. לא הצלחתי להביא את היכולות שלי למקצה הזה וסיימתי עם מדליית הארד. יכולתי לשחות טוב יותר. זאת הייתה חוויה מלאה של אולימפיאדה. חוויה מדהימה, רק חבל שלא שברתי אף שיא עולם שלי".
איך העבודה עם המאמן יעקב ביננסון?
"יעקב הוא שותף לדרך שלי. אנחנו עובדים ביחד והכל זה 50־50. אף על פי שבתחילת הקריירה שלי הוא לא האמין בי, מהרגע שהתחלנו לעבוד ביחד הוא היה שם בכל מה שהייתי צריך, גם מחוץ לשחייה. הצלחנו להביא הישג מעולה: ארבע מדליות בפריז, שלוש בטוקיו".
אין בפנים "הוכחתי לו" כזה?
"אין בי אגו מול יעקב. אני אוהב אותו מאוד, והוא חשוב לי. איתי הוא טעה ואני מקווה שהוא ילמד מזה וייתן צ'אנס לכל הילדים, גם מי שבהתחלה קצת מתקשה".
"היום לא בושה להיות בלי רגל"
הזכרת חיילים ומילואימניקים. אתה יכול לספר על מפגשים איתם?
"ביקרתי כמה חיילים בתל השומר כשהייתי בצבא, והיו לי שיחות מאוד מעניינות עם פצועים. שיקפתי להם את המצב כשהם שאלו אותי על נכות. אמרתי להם שאפשר לחיות עם נכות וסיפרתי איך עושים פעולות פשוטות במהלך היומיום. הנה, אני נוהג, נוסע לאן שאני רוצה, יש פתרונות להכל, אפשר להיכנס עם כיסא הגלגלים להרבה מקומות, יש נגישות ואפשר לבקש עזרה. היום לא בושה להיות בלי רגל".
לחלק מהשאלות שהציפו את דדאון בשנה שעברה אין עדיין תשובות: הוא עוד לא החליט אם ימשיך למשחקים הפראלימפיים בלוס־אנג'לס ומה יעשה ביום שאחרי השחייה. "אני לא יודע מה ארצה לעשות כשאהיה גדול", הוא צוחק. "עכשיו אני מתחיל לגלות בי חלקים פול־טיים. אני אעשה הפסקה ארוכה ואחליט מה שיהיה לי נכון".
המדינה הראשונה בה הוא מתכוון להתחיל את החופשה שלו היא קפריסין, אליה ימריא בשבוע הבא עם אחותו התאומה, ליאם. יש לו גם אחים קטנים, תאומים גם הם, נועם וניתאי שמשחקים כדורסל.
גדלת במשפחה שומרת שבת, אתה אדם מאמין?
"שמרתי גם, עד גיל 15 כשעליתי לבוגרים. הייתי צריך לקבל החלטה אם להמשיך או לוותר והחלטתי בלב שלם להשקיע בקריירה שלי. בהתחלה זה היה קשה. האמונה באלוקים היא אבן דרך בזהות שלי. זה פחות תלוי בכמה אני דתי, תמיד אהיה יהודי ומחובר לשורשים שלי, לערכים. אני כן מסורתי, וזאת הדרך שלי".
אתה מתפלל לפני תחרויות?
"לפני משחה 200 חופשי ביקשתי מאלוקים שייתן לי את הכוח לנצח עוד פעם, וזה באמת קרה. זה היה המשחה הכי טוב שלי בפריז, והרגשתי שאני סוחב את כל שלוש השנים האלה שלי, פלוס הטראומה של העם. אני משתדל להניח תפילין כשאני יכול".
אז איך זה לא לקום יותר בחמש בבוקר?
"מוזר. אני עדיין הולך לחדר כושר, לא רוצה להזניח את עצמי יותר מדי. למים לא איכנס בקרוב, חוץ מהים. ים מסמל חופש".
פורסם לראשונה: 01:30, 19.09.24
