עם קריסטפס פורזינגיס אין לדאלאס סיכוי. בלי קריסטפס פורזינגיס לבוסטון אין סיכוי. שוב קבלת החלטות גרועה וחוסר ריכוז של בוסטון ברבע הרביעי. קשה כשההיררכיה לא ברורה. מה יהיה עם אחוזי הקליעה של ג'ייסון טייטום. ומה יהיה עם בחירת הזריקות שלו, בעיקר ברגעים הקובעים. אל הורפורד זקן מדי בשביל כל הדקות הללו. חכו, הסדרה תתחיל כשקיירי אירווינג ימצא את הזריקה שלו (מיד על זה). הקבוצה עם הסופרסטאר הכי גדול תמיד מנצחת. השופטים. סדרה לא מתחילה עד שקבוצה אחת מנצחת בחוץ. הקהל המטריף של דאלאס יעשה את ההבדל. דאלאס תהרוג את בוסטון בעמדת המאמן.
מה שיפה בפלייאוף ה-NBA, ובמיוחד בסדרת הגמר שלו, זה שהוא מחסל קלישאות, והוא ססמוגרף אמין. ובסופו של דבר, בוסטון היא פשוט קבוצה, הרבה יותר טובה מדאלאס. בהגנה, בהתקפה, בעמדת המאמן, בנסיון במעמדים האלה, בהמרת אכזבות משנים קודמות למוטיבציה, בחיבור הקבוצתי הנדיר והלא אנוכי שלה. בתרומה מהספסל, ביכולת לעלות למגרש ולעשות את מה שאתה אמור לעשות. בוסטון תהיה אלופה קצת מסתורית מבחינת הניתוח של ההצלחות, קצת מזליסטית, אבל אלופה ראויה.
תסמונת ג'יימס הארדן
צריכים לדבר על לוקה. האירוניה יצאה לפעולה ארבע דקות ושתיים עשרה שניות לסיום המשחק כשדאלאס כמעט משלימה מהפך מדהים ברבע הרביעי. השופטים שרקו עבירה שישית נגד דונצ'יץ' שניסה לעצור חדירה של ג'יילן בראון. זו היתה שריקה גבולית (אבל נכונה), וזה קרה, אני חושב, בפעם הראשונה בפלייאוף הזה שדונצ'יץ' ממש ניסה לשחק הגנה.
קשה לבוא אליו בתלונות. הכדורסל שלו בהתקפה הוא מופע קסמים, והוא בכלל משחק על משככי כאבים. אבל יש שני דברים שעוצרים את דונצ'יץ' מלנצח סדרות גמר ולהיות אחד מהגדולים באמת.
5 צפייה בגלריה
אי אפשר לבנות עליו בהגנה. דונצ'יץ'
(צילום: Stacy Revere / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
הראשון הוא יותר ברמה המנטלית. דונצ'יץ' בוכה בלי סוף ומתווכח בלי סוף עם השופטים. זו דוגמה לא נכונה לשאר החברים שלו בקבוצה, אבל זה בעיקר פוגע בדאלאס על לוח הנקודות. אחרי רבע ראשון מצוין של דאלאס שהעניק לה את היתרון הכי גבוה שלה בסדרת הגמר (יתרון שהושג בעיקר על ידי חדירה מתמדת לצבע), דונצ'יץ' סיים את הרבע עם שתי זריקות משלוש אחרי כדרור אין סופי, ואחרי שתיהן הוא התיישב על הפרקט והראה לשופטים מה הוא חושב עליהם. בוסטון הגיבה עם שלשה של סם האוזר, ועוד הטבעה של טייטום, וכל ההפרש הלך.
הדבר השני הוא הרבה יותר קרדינלי - דונצ'יץ' הצליח לצאת מ"תסמונת ג'יימס הארדן ביוסטון", שחקן קצת עבה, עם כדרורים בלתי נפסקים ומצ'-אפ שהוא כאב ראש מתמשך ליריב. דונצ'יץ', אין ספק בזה, הוא שחקן הרבה יותר טוב ופחות אנוכי מהארדן, אבל הסדרה הזו והפלייאוף כולו מראים שלדאלאס, כמו יוסטון בזמנו, יש חור הגנתי בצורה של לוקה דונצ'יץ'.
יש קליפים שלמים ב'יוטיוב' שמראים עד כמה הוא לא יכול לשמור או לא מחויב בהגנה. זה משאיר את דאלאס עם ארבעה שחקני הגנה נגד קבוצת התקפה היסטורית מבחינת היעילות והגיוון שלה. גם הרגליים של ג'ייסון טייטום הן לא הכי מהירות בהגנה, וגם התנועה הרוחבית שלו היא לא משהו שהוא צריך לציין בקורות חיים. אבל איפה שטייטום מנסה, דונצ'יץ' משוטט. הדיבורים על השיפור בהגנה של דונצ'יץ' אולי נכונים, אבל זה שיפור מ'בלתי מספיק' ל'מספיק בקושי'.
דונצ'יץ' לא מסוגל להישאר עם שחקנים שחודרים לסל. זה משאיר את הצבע פרוץ או שלשות חופשיות לבוסטון. בדיוק כמו עם הארדן, אי אפשר לבנות הגנה קבוצתית עם שחקן כזה בחמישיה. תסתכלו על ההטבעה של ג'יילן בראון בסוף הרבע השלישי. תסתכלו על ההגנה של דונצ'יץ'. הארדן היה מסמיק מבושה.
אי אפשר להאשים את הפיגור של דאלאס בסדרה בהגנה של דונצ'יץ'. הפער בין הקבוצות הוא הרבה יותר גדול מזה. אי אפשר גם לבקש מדונצ'יץ' להפוך לסקוטי פיפן. אבל הוא חייב להיות מחויב לשיפור. סטף קרי ויוקיץ' היו מספיק מחויבים.
ועוד מילה על החזרה לקליעה של קיירי ארווינג. הקהל בדאלאס היה מוכן להתפרץ כמו לבה באיסלנד. ארווינג התחיל מצוין, חדר מול ההגנה של הורפורד, החטיא שלשה חופשית, ואחרי ארבע דקות, קלע שלשה מטר מאחרי קשת השלוש. בהתקפה הבאה של בוסטון הוא עשה פאול שטותי על ג'יילן בראון בקליעה לשלוש.
המנצח הגדול - מאזולה
בוסטון, במבט מדוקדק, היא קבוצה מרגשת. אל הורפורד הוא שחקן מרגש מאיפה שלא תסתכל עליו. מה שדרק ווייט עשה מהקריירה שלו הוא מרגש, ג'רו הולידיי, עזבו, אין מילים. איש הסדרה. חוסר האנוכיות ואי האכפתיות של טייטום לגבי סטטיסטיקות ומי יקח את הזריקה האחרונה. המופע של ג'יילן בראון (שהבוקר, בקטנה, השתווה ללארי בירד עם שבעה משחקים רצופים של מעל עשרים נקודות ומעל חמישים אחוז מהשדה) שסחב את בוסטון לריצה שלה ברבע השלישי. פורזינגיס שמצא את מקומו. אקסבייר טילמן קולע את השלשה מהפינה. כל התהליך הוא של ניסוי וטעייה, ואי התעקשות על מה שלא עובד.
ועל הכל מנצח ג'ו מאזולה. הבסטי של גווארדיולה וזה שהבטיח טיול לירושלים במקרה של אליפות. מאזולה נכנס לנעליים הענקיות של אודוקה בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית ועם ביקורת בלתי פוסקת על יכולות האימון שלו. מאזולה הרוויח את הביקורת עליו, והוא הרוויח את האליפות הזו.
מאזולה הבין שהוא חייב להוציא את דונצ'יץ מהמשוואה. בניגוד ליריבות במערב הוא סמך על הרוטציה שלו ועל העובדה שכל החמישיה שלו יכולה לשמור על כל שחקן אחר מהקבוצה השניה ונמנע משמירות כפולות, וכל שחקן לקח את התור שלו בלשמור על הסלובני. הוא שלח את הולידיי ואת בראון למרר את החיים של דונצ'יץ' לכל אורכו של המגרש, ובעיקר בוסטון שמה את דונצ'יץ' כמטרה בכל פוזשן התקפי. דונצ'יץ' הוא שחקן הגנה רע ולא מחוייב, אבל בוסטון סחטה ממנו את האנרגיה. פפ מאזולה.
בוסטון היא קבוצה מרגשת. היא קבוצה מרגשת כי היא על סף זכייה באליפות האנ.בי.איי עם שמונים אחוזי נצחונות העונה ואף הפסד במשחק חוץ בפלייאוף, על אף מגרעותיה, ובעובדה שהיא לא מסתירה או מתביישת במגרעות הללו. אחרי שנים של אליפויות של גיבורי על, בוסטון היא פשוט קבוצה אנושית.
ביקור בביתו של ניקולה יוקיץ'
(צילום: זאב אברהמי)
