"ליגה ג'" עושה זאת שוב. סדרת הדוקו שמסיטה את עדשת המצלמה מהאורות המנצנצים והמסוקרים לעייפה של ליגת העל אל מגרשי ליגת הכדורגל הכי נמוכה בישראל ומספרת סיפור שהוא יותר חברתי מאשר ספורטיבי, סגרה במוצ"ש את העונה השנייה (כאן 11 בשיתוף מכאן. כל חמשת הפרקים זמינים ביוטיוב) וזה זמן טוב לסכם את החוויה.
לבמאי רובי אלמליח יש עין טובה לסיפורים ולדמויות. זה בלט בעונה הראשונה (מיטיבי הלכת זוכרים את הגיבורים הנפלאים באחד הסרטים הראשונים שלו "חולה ונתן") וגם בעונה השנייה הוא מכיר לנו מקרוב דמויות שמתחשק לך גם לעקוב אחריהם ואם אפשר גם להוסיף חיבוק מנחם. בעונה הנוכחית יש שתי דמויות שזוהרות מעל כולן: שופטת הכדורגל ספיר בוסקילה ושחקן הפועל צפת ולשעבר בית"ר ירושלים, שלומי אביסדריס.
בוסקילה, שנאבקת עם עצמה ועם השעון כדי לעבור את המבחנים לליגה בכירה יותר, מתמודדת במקביל עם קונפליקט טעון הרבה יותר: הרצון הטבעי שלה למסד את מערכת היחסים עם בת זוגה שלי והקושי של אמה לקבל את זה. אין פה הטחות אשמה או סצנות זעם דרמטיות, רק כאב עמוק וטיפול עדין בסוגיה משפחתית מורכבת. כשמתווסף לסיפור געגוע לאב שנפטר ממחלה – ולתחושתה של ספיר, הוא היה עוזר לאמה לקבל את זהותה המינית ביתר קלות – תנועת היד אל חבילת הטישו הופכת למהירה יותר, גם אצל השופטת וגם אצל הצופה.
גם אצל אביסידריס הטישו אורב. עבור חובב הכדורגל הממוצע שלומי אביסידריס זה שם שיושב איפשהו בתודעה. אתה זוכר שפעם שיחק בקריית שמונה, בבית"ר, היה בליגה של הגדולים, אבל אין סיכוי שתצליח לחבר את הפנים לשם. פתאום אתה מקבל אותו ישר לפרצוף. רגעי התהילה הקצרים, ההסתבכות בפרשיית סמים, הריון של בת הזוג ובום "כל החיים השתנו ברגע" הוא זורק בטון שקט עם תנועת יד זעירה שמדגימה את הטלטלה הגדולה.
המצלמה מספקת סצנות יומיומית הכי קטנות שמספרות סיפור של הישרדות ואפילו גאולה, אבל עם ערימות של מלנכוליה. דיאלוג עם בת הזוג ליבר, ויכוח פה חיוך מבויש שם, ניואנסים קטנים שאלמליח הרגיש לוכד ומגיש בעדינות מבלי ללחוץ.
אביסידריס הוא גיבור מופנם עם דיבור כבד נפלא, שאתה תוהה איך לעזאזל בנאדם עם כזה לב וכזה חיוך הסתבך ככה?! הסצנות שלו בבית האבות שבו הוא מרצה עבודות שירות, מגיש לקשישים אוכל, מנקה, עוזר להם לפתור תשחצים והכל עם שמחת חיים פשוטה, חמימה, שכמו מתרסקת על הקור של צפת ושל החיים – זה מועך לך את הלב לגמרי. לקראת הסיום, כשאביסדריס מתאר את הרגעים האלה בבית האבות במילים "אתה יוצא מפה באורות", בדיוק אותו ביטוי בו השתמש בתחילת העונה של "ליגה ג'" כשסיפר על הרגעים כשכבש בטדי, אתה מבין שיש פה סיפור גאולה קלאסי.
החצר האחורית
אבל לא רק דמעות וטישו יש בסדרה, אלא גם הומור וסצנות קטנות-גדולות שמשקפות את החיים בחצר האחורית של הכדורגל הישראלי. כבר דיברנו על העין של הבמאי ואליה יש להוסיף את היכולת שלו ללכוד את הפער מכמיר הלב בין החלומות הגדולים ולעיתים הפומפוזיות של הדוברים, לאיך שהדברים נראים בשטח. מה שיפה אצל אלמליח שהוא לא מתנשא על הדמויות שלו, הוא אוהב אותן. הוא יציג רגעים אבסורדיים, אבל לא ינסה להלעיג את הגיבורים שלו. הוא יושב איתם בגובה הדשא ומתבונן.
פער כזה אפשר לראות בסצנות של ראש עיריית צפת שוקי אוחנה, בנאדם שפומפוזיות אצלו היא חלק מהפרוטוקול, מנסה לתאם הגעה של רה"מ דאז, בנימין נתניהו לאסיפת בחירות ונזעק מבועת: "וואי ואי וואי, יש לנו באותו יום את מיכל הקטנה". או לחילופין כשבעיצומו של סגר הקורונה הוא מדריך מקרוב ומכוון את העוזר שלו איך לצלם את החתולים להם העירייה דואגת בעקבות המגפה.
ישנם גם דיאלוגים כאילו סתמיים כמו בין האפסנאי אייל בניזרי לחברו מומי כשהם קוטפים תפוחים ממטע סמוך לפני האימון ("זה מה שקטפת? 40 דקות אתה פה"), או שיחה על איכות הפרוז'קטורים וכמה הם מסנוורים את השחקנים. הם לא ממש מקדמים את העלילה,אבל משהו בניגון שלהם מציג את הרוח של המקום. הסצנות האלו משובצות כמעין אתנחתא קומית או סצנות אווירה בין כל הרגעים הדרמטים וזה עובד מצוין.
בחזרה לאזור הנוחות
מה שעובד פחות טוב לטעמי זה הסיפור של הפועל שדרות. אלמליח חזר שוב אל מגרש הבית שלו (נולד בשדרות ולמד שם קולנוע) שסיפק בעונה הראשונה את הדרמה הכי מרגשת ואת הדמות הכי חזקה – המאמן אבי פרץ שבמקביל למאבקים על הדשא סעד את אביו המשותק עד יומו האחרון.
בעונה הנוכחית הסיפור מתמקד באפרים סיאדה שלוקח עליו את ניהול הקבוצה ומערכת היחסים שלו עם פרץ ועם יתר אנשי הקבוצה שחלקם מרגישים מאוימים מהמהלך. יש בציר העלילה הזה כמה רגעים יפים, אבל לא כאלה שמצדיקים חזרה לאותה זירה. עדיף היה להציג לנו קבוצה חדשה בה היינו מתאהבים.
ערבים בפריים טיים
הקורונה דפקה גם את "ליגה ג'". העונה השנייה צולמה בעיצומה של המגפה ואווירת הסגרים והדיווחים הדרמטיים בחדשות נוכחים לאורך חלקים נכבדים מהפרקים. מעבר לקבוצות שהזכרנו המצלמה עוקבת גם אחרי הסיפורים של הפועל עראבה ואיחוד בני שפרעם ובשתי הקבוצות יש דרמות, מאבקי כוח ופוליטיקה פנימית שמחלחלת את הדשא שם השחקנים מנסים לגרד ניצחונות כדי לעלות לליגה ב'. ההודעה על השבתת הליגות הנמוכות בגלל הקורונה בעיצומם של מאבקי העלייה תופסת את כולם לא מוכנים והעובדה שבסופו של דבר ההכרזה על העולות מתבצעת בשיחת טלפון היא אנטי קליימקס לתפארת. ועדיין, הבחירה בשתי קבוצות ערביות ושידור בפריים טיים של סדרה שחלקים מרכזיים בה הם בשפה הערבית זו אמירה חשובה וראויה להערכה, בטח באווירה הציבורית הנוכחית.
ועוד כמה קטנות לפני שנתמכר לדוקו הספורט הבא:
1. האמצעי לקידום העלילה בעזרת שדרי ליגות נמוכות במגרשים (גילוי נאות: לירן ביטון עובדת כפרילאנסרית ב"ידיעות אחרונות") עלול היה להיות מגושם, אבל הוא מתגלה כטריק תסריטאי מצוין שגם משייף את הדרמה.
2. ואפרופו, הסצנה בה השדר/גנן מרעי חוג'יראת מתאר איך הוא הגיע לתחום ומציג בדמעות את גביעי ההוקרה אותם קיבל היא אחת היפות והנוגעות ללב בכל העונה.
3. חייבים עוד סדרות מהסוג של "ליגה ג'" ולו כדי לקבל על המסך עוד דמויות כמו מאמן צפת יוסי סופר שמגיע למגרשים הכי מוזנחים בעולם עם חליפה, מבט חודר ונאום מוטיבציה בטאבלט.
4. אולי זו הקורונה, אבל משלב מסוים נדמה שיש דוק של מלנכוליה שתלוי מעל הסדרה. וברגעים האלה המוסיקה של רן אלמליח (כנסיית השכל) עושה שמות בנשמה.
5. שימו יוטיוב, לכו תראו את הסדרה.
