מי שירכיב את רשימת עשר בחירות הדראפט הגרועות ביותר בדראפט ה-NBA, תמיד יכול להשחיל לשם את אדם מוריסון או אנתוני בנט, ג'בארי פארקר או ג'יי וויליאמס, אבל הכוכבים האמיתיים והדומיננטיים של כל רשימה כזו תמיד יהיו הסנטרים. גרג אודן (נבחר על ידי פורטלנד, לפני קווין דוראנט), סם בואי (פורטלנד, לפני מייקל ג'ורדן), להרו מרטין (פורטלנד, לפני דוקטור ג'יי ובוב מקאדו), האשים תאביט, בנויט בנג'מין, דרקו מיליצ'יץ', ניל וולק, שון ברדלי, מייקל אולווקנדי, קוואמי בראון. וזו רשימה מאוד חלקית שאליה יצטרף בקרוב, ככל הנראה, זאיון וויליאמסון.
ויקטור וומבניאמה, שנבחר במקום הראשון בדראפט ה-NBA האחרון על ידי סן-אנטוניו ספרס, נחשב לדבר הבא בכדורסל. הפוטנציאל שלו הרבה יותר גדול מכל אחד מהשחקנים שהוזכרו למעלה, אבל גם משא הציפיות על כתפיו הדי דקיקות גדול יותר. למזלו, הוא ישחק ויתפתח אצל גרג פופוביץ', מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק ומי שסחט כל פוטנציאל משני סנטרים גדולים, טים דאנקן ודייויד רובינסון.
גם דאנקן וגם רובינסון הגיעו לליגה בוגרים. קריירה שלמה בעיר נטולת פיתויים ובארגון שהוא מופת וסטנדרט לאיך מנהלים מועדון ספורט הישגי וערכי, עזרה להם לממש את הפוטנציאל שלהם. ההגעה של וומבניאמה לסן-אנטוניו היא סימן טוב, אבל איך השחקן יכול להימנע מהמלכוד הגדול - האופן שבו קבוצות NBA מוקסמות משחקנים גבוהים, והתקווה שדווקא הם יצילו להם את הפרנצ'ייז?
ה"מטריקס" של הגבוהים
לוומבניאמה יש סט תכונות וכישרונות שאמור להעיף את סן-אנטוניו בחזרה לצמרת. החולשות שלו, יכולת מסירה וקריאת משחק, הן דברים שירכוש עם הזמן, בעיקר בשיטה של הספרס. השאלה הגדולה לגביו, בעיקר בשל גובהו ומבנה גופו, היא האם יצליח להישאר בריא גופנית. הקו שמחבר בין כל הסנטרים שנבחרו גבוה וקרסו תחת הלחץ הוא שכולם נשברו פיזית.
חלק מהם נשברו בגלל הציפיות מהם לשנות את המזל של הקבוצה שבחרה בהם ולהפוך אותה לתחרותית החל מהרגע הראשון שלהם בליגה. לרוב מדובר בציפייה לא מציאותית, בייחוד עבור שחקן בעמדת הסנטר שתלוי בתיאום וברמת הכישרון שסביבו יותר מאשר גארדים ופורוורדים שמחזיקים את הכדור אצלם ותלויים יותר בעצמם.
להרבה סנטרים שנבחרו גבוה בדראפט היה גם קשה מאוד לראות את הקריירות של שחקנים שנבחרו אחריהם בדראפט. סם בואי וגרג אודן תמיד סבלו מהצל של ג'ורדן ודוראנט. גם מיליצ'יץ' התקשה לחיות ולשחק עם המספרים המאכזבים שלו, בעיקר כשכרמלו אנתוני, כריס בוש ודוויין ווייד שנבחרו אחריו בנו לעצמם קריירה של היכל תהילה.
הבעיה עם הרבה גבוהים היא המטריקס של "גובה אי אפשר ללמד", שהוא: "קשה ללמד גבוהים". לוומבניאמה תהיה גם בעיה לשמור על גופות גדולים, חזקים ובוגרים הרבה יותר ממנו. אם סט הכישורים שלו יכול לתת לו אפשרות לשחק התקפה הרחק מהסל, הרי שבהגנה הוא יצטרך לחדד מרפקים ולדחוף סנטרים הרבה יותר גדולים ומנוסים. עוד דבר ברמה המנטלית: שחקנים כמו וומבניאמה מגיעים בדרך כלל מקבוצות מנצחות, אבל הסיבה שקבוצות בוחרות בשחקנים במקום גבוה בדראפט היא שהן בעלות מאזן גרוע. מדובר במעבר אכזרי.
ג'יי וויליאמס היה כוכב-על באוניברסיטת דיוק, קבוצה שמגיעה באופן קבוע לשלבים המאוחרים של כדורסל המכללות. הוא נבחר שני על ידי שיקגו בולס שאחרי עידן ג'ורדן, קבוצה שהייתה בלופ בלתי נפסק של הפסדים. הקריירה של וויליאמס התנדפה הרבה מתחת לציפיות שהיו ממנו. כשוויליאמס התבקש להסתכל על הקריירה שלו ברטרוספקטיבה, הוא אמר: "בשנה הראשונה שלי בשיקגו הפסדתי יותר משחקים מכל המשחקים ששיחקתי לאורך השנים בדיוק ביחד". וומבניאמה, כמו האחרים, מגיע לקבוצה שלו כגואל. כשההפסדים יתחילו להיערם, האצבע תופנה אליו.
דרקו מיליצ'יץ' כמשל
רמת הציפיות מוומבניאמה היא עוד בעיה. לברון ג'יימס כינה אותו "חייזר", ושחקנים ומנהלים בליגה מצפים ממנו שיהיה דירק נוביצקי הבא, קווין דוראנט הבא והאקים אולג'ואן הבא. ביחד. וומבניאמה צריך זמן להתפתח. הוא צריך להיות ויקטור הראשון ולא שום דבר הבא. הוא צריך לפתח את הקליעה שלו משלוש (פחות עניין של כישרון קליעה ויותר עניין של בחירת זריקות טובה יותר, משהו שפופוביץ' יסדר) ולעבוד על רבדים אחרים במשחק שלו כשהוא מבודד מציפיות האוהדים והתקשורת או ממאזן הניצחונות וההפסדים של הקבוצה. אלו דברים שדורשים בגרות, הרבה יותר מ-19 שנותיו.
דרקו מיליצ'יץ' הוא דוגמה טובה לאיך הציפיות הללו, והשחקנים שנבחרו מסביבו בדראפט, יכולים לרסק קריירה. מיליצ'יץ' נבחר לאזור נוחות. דטרויט שבחרה בו הייתה קבוצה מאוד תחרותית גם בלעדיו. הוא קיבל את כל הזמן שבעולם כדי להתפתח ולהתבגר, ושיחק תחת אחד המורים הכי נחשבים בליגה, לארי בראון. אבל מיליצ'יץ' לא עמד בחבילת הציפיות והלחצים, הידרדר לניהול חיים בלתי ספורטיביים ופיקשש את הקריירה שלו לחלוטין.
וומבניאמה לא יכול לבודד את עצמו מההייפ, לא בעידן של תקשורת אלקטרונית ורשתות חברתיות. רוב הפרשנים ציינו לפני הדראפט כי מדובר בילד עם רמת כישרון ופוטנציאל שלא נראתה מאז לברון ב-2003. זה לא אומר שהציפייה היא שיעשה קריירה דומה לזו של לברון. מי בכלל יכול להתקרב לזה? אבל זה עדיין אומר שמצופה ממנו המון.
הסיכויים של וומבניאמה להצליח הרבה יותר גדולים מהגבוהים האחרים שנבחרו בדראפט ולא עמדו בציפיות גם בגלל שצמח באירופה ולמד סט של כישורים רחב יותר מזה שנלמד על ידי סנטרים אמריקאים. לעומת המוגבלות שלהם לשחק משחק בעל אוריינטציה פיזית קרוב לסל (מה שמגביר גם את השחיקה על הגוף שלהם), וומבניאמה יכול לנהל את המשחק, להוביל את הכדור ולסיים מכל מקום על המגרש. הוא גם ייהנה מהזרעים שהטמינו בפרקט הכדורסל גבוהים כמו דירק נוביצקי וניקולה יוקיץ', שהפכו את המשחק מבחוץ ואת הקליעה לשלוש לכלי לגמרי לגיטימי גם לגבוהים.
שחקנים גבוהים סובלים באופן שיטתי הן משינויים בחוקת הכדורסל והן מההתפתחויות האחרונות במשחק עצמו. ביטול השמירה הלא חוקית גרם להם להתמודד מול שניים או שלושה שחקנים ולהיות הרבה יותר פליימייקרים ממה שהיו רגילים. שינוי נוסף הוא המעבר למשחק של תנועה ומסירות, תוך ריווח המגרש והצבת קלעים בכל חמש העמדות, עובדה שהכריחה את הסנטר המודרני לצאת, לרדוף ולשמור במקומות שהם הרבה מחוץ לאזור הנוחות.
אלו שינויים שדווקא אמורים להטיס את הקריירה של וומבניאמה. יש לו את היכולת האתלטית לכסות שטחים נרחבים בקלות, ועם הרכז הנכון הוא יכול להרכיב את צמד היוקיץ'-מארי הבאים. מה שראינו בפלייאוף האחרון הייתה התפתחות דרמטית של המשחק: סנטר ופוינט-גארד שיכולים לבצע ביניהם את הפיק-אנד-רול, כשכל אחד מהם יכול להתחיל את המהלך עם הכדור בידיו, עם סט כמעט דומה של יכולות לקלוע, למסור ולקרוא את המשחק. זו בדיוק הציפייה מוומבניאמה: שישחק את הכדורסל באיכות שאליה התרגלנו מיוקיץ'. ואחרי זה שיעיף את המשחק קדימה. זו ציפייה כמעט מוגזמת מילד בן 19, אבל לא מחייזר.
קריאה נוספת: ויקטור וומבניאמה מגיע ל-NBA
