אליניב ברדה עשה את הדבר ההוגן עבור אופיר מרציאנו כאשר הפך אותו בשעתו לשוער הגביע של הפועל באר-שבע, מחוות כבוד למי שאיבד את מקומו לניב אליאסי בעקבות פציעה בתחילת העונה. ברדה עשה את הדבר ההוגן עבור הפועל באר-שבע כאשר הפסיק את סידור העבודה הזה לפני הגמר מול מכבי פ"ת.
בשלב הזה של העונה, אין נעים או לא נעים. זה שמתישהו חשבו שזה לא נורא כל כך אם מרציאנו יעמוד בשער מול עירוני טבריה, זה לא אומר שהתפקיד שלו בטאבו. לא אם בשני המשחקים האחרונים ספג שמונה שערים.
פניית הפרסה לאליאסי היתה חלק ממהלך שנועד לאתחל את הפועל באר-שבע, ניסיון להשיב לה את הרצינות והכוונות הטהורות אחרי יותר מדי זמן בו היא משחקת כדורגל בניוטרל עם הרכבים משניים ורוטציות עמוקות. אנדרה פוקו חזר להרכב אחרי 26 ימים. דיינר קיניונס לא נכלל ב-11 מזה שלושה שבועות. בעצם, כך גם רועי גורדנה, מיגל ויטור, עדן שמיר ואחרים. חמישה שבועות, מאז הניצחון על מכבי נתניה בחצי הגמר, שבאר-שבע מתכוננת לרגע הזה. ההכנות היו איומות – ארבעה הפסדים בשישה משחקים – אבל הן היו הכנות. ספסולו של מרציאנו אמר דבר אחד – סיימנו לשחק משחקים. עכשיו אפשר להתחיל לשחק.
אלא שזו כנראה כבר בקשה בלתי אפשרית עבור באר-שבע בשלב הזה של העונה. בניגוד לאוכל, קבוצת כדורגל אי אפשר לחמם במיקרו. השלם של באר-שבע, ולא משנה אילו חלקים מרכיבים אותו, הוא קטן. כבר תקופה ארוכה שהיא נראית כמו הצרות, וזו תסבוכת שאי אפשר לפתור בכמה שינויים פרסונליים. אליאסי, בהצלה גדולה, עמד במרכז הרגע היחיד של באר-שבע שנראה כמו לקוח ממשחק כדורגל ולא מתגרת ברים.
שחקניה, כמו אלו של מכבי פ"ת, התנגשו אחד בשני עד שהפכו לעיסה אחת לא מזוהה בצבעי כחול ואדום. לכאורה שתי קבוצות נפרדות, אך בפועל 22 אנשים שנראו זרים אחד לשני ולעצמם. אל גמר הגביע הזה הם לא העפילו - הם נקלעו. הניסיון של ברדה לייצר תמונת מראה למערך של מכבי פתח תקוה, עם שלושה בלמים, הצליח מעל למשוער. באר-שבע באמת נדמתה למכבי פתח תקוה. הפכה זהה לה ממש. הן לא שיחקו אחת נגד השנייה, שתיהן שיחקו נגד המשחק.
גם במשחק שכולו טעות אחת גדולה, יש לפעמים טעות אחת יותר מדי. נגיעת היד של פוקו ברחבה סידרה למכבי פ"ת את הפנדל האחד שחסך פנדלים רבים במשחק שהיה במסלול הישיר להכרעה מהנקודה הלבנה. זה היה הדבר הטוב ביותר שקרה השנה בספורט הישראלי, שהמשחק הזה נמשך חצי שעה פחות ממה שעלול היה להימשך.
איש שאינו אוהד מכבי פ"ת לא יזכור את הגמר הזה, אבל אי שם יש אנשים, הגם שאינם רבים, שגיבורי ילדותם הם מוראד מגמאדוב, אייל בגלייבטר ועומר גולן. אלו חשבו עד אתמול שאהדת כדורגל היא כמו ניהול חשבון בנק, שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לך הוא שייכנס כמה שיותר כסף, שתמכור את מנור סולומון, ליאל עבדה או עידן טוקלומטי. בשעה טובה, אחרי 72 שנה, גם להם יש רגע שאי אפשר למדוד באירו. לא בטוח שיש מי שיקנה, אבל בכל מקרה - לפנדל של מוחמד הינדי אין מחיר.