אני מודה – בעבר כבר כתבתי בהרחבה במדור זה על שמעון צ'ינגה שלח, אושיית ספורט ישראלית מהדרגה הגבוהה ביותר. אבל לאחרונה יצא לאוויר העולם סרט אודותיו, "90 מלאו לנער", הסוקר לכבוד יום ההולדת העגול (חל ב־19.3) את ההישגים אליהם הגיע במהלך הקריירה המפוארת של. זה בהחלט מצדיק את הכבוד, והפעם בחרתי לראיין אותו כדי להביט יחד בנוסטלגיה על כל מה שעשה.
שלח זכה ב־4 אליפויות וגביע מדינה אחד עם קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א, שיחק עם הנבחרת באולימפיאדה, באליפות העולם ובארבע אליפויות אירופה, הוביל כמאמן את ישראל לזהב וכסף באליפות אסיה, ולאורך שנים רבות החניכים שלו בקורס המאמנים הפכו לאנשי מקצוע בולטים בארץ, והוא עצמו ריכז את פעילותו בענף הכדורסל בכיסאות גלגלים – פעילות בה הוא מתגאה במיוחד. כששאלתי אותו מהו ההישג הגדול ביותר אליו הגיע, הוא ענה ללא היסוס: "הזכייה בזהב בטורניר בכיסאות גלגלים במשחקים הפראלימפיים ב־1980 בהולנד כמאמן הנבחרת". עד היום, זה עושה לו טוב להיזכר בטורניר ההוא.
בדצמבר האחרון צ'ינגה אושפז בעקבות אירוע לבבי, ומאז נאלץ להוריד קצת את הקצב הגבוה אליו התרגל. "אני סובל מאי־ספיקת לב", הוא מספר. "אני מצליח להסתדר עם המצב החדש, בגלל שאני לא חושב על זה. קצת מפריע לי שאני לא יכול לנהוג יותר, מה שפגע בחיי היום־יום ובפעילות שלי בכדורסל בכיסאות גלגלים, תפקיד שכל כך אהבתי. אני עדיין מתעניין במה שקורה ונמצא בעניינים שם, אבל כבר לא מאמן".
צ'ינגה הוא היסטוריה מהלכת בכל רמ"ח איבריו. לא רק שהוא זוכר פרטים מאירועים מכוננים בתולדות הכדורסל הישראלי, כשחקן וכמאמן, הוא גם היה חתום על חלק מהם. למשל, הפועל ת"א בהדרכתו שיחקה לראשונה בגביע אירופה לאלופות ב־1962, הדיחה את גלאטסראיי הטורקית ועלתה לרבע הגמר – שם הודחה ע"י ס.ר ריגה, אז נציגת בריה"מ שמאמנה היה לא אחר מאשר אלכסנדר גומלסקי, מי שהפך בהמשך למאמן המוביל בארצו וביבשת כולה.
לאורך השנים הוא הכיר המון שחקנים, מאמנים, מנהלים ואוהדים, ומספר: "אני מתגעגע מאוד לאנשים שכבר לא איתנו. חשובה לי במיוחד תמונה שאני שומר בבית, צילום קבוצתי של הנבחרת באליפות אירופה ב־1953, שם סיימנו במקום החמישי במוסקבה. לצערי, אני לא חזק בשמות, זו הייתה הבעיה שלי לאורך שנים". רעייתו סימה (87), שחיה ונושמת כדורסל מאז שהיא מכירה את עצמה (פעם נקראה סימה אורן, שחקנית נבחרת ישראל), נחלצת לעזרתו: "רואים בתמונה את יהודה קנבוס וינר, פרדי כהן, אברהם שניאור, מרסל חפץ, דני ארז, זכריה עופרי, רלף קליין, אליהו עמיאל, יהושע רוזין (אותו החליף שלח כמאמן הנבחרת) והמנהל דב פרוסק". וואו, אילו שמות. אבל צ'ינגה, כמו לאורך כל הקריירה, לא מתלהב מעצמו יותר מדי, נותר צנוע ומפרגן יותר לאחרים.
איזה אירוע אתה זוכר במיוחד מהשנים הראשונות של הכדורסל הישראלי?
"בתקופה שעוד שיחקו בלילות שבת ובמגרשים פתוחים, הפועל ת"א הייתה אמורה להתארח אצל מכבי פ"ת. אז היה נוהל, שאם השופטים הרשמיים ששובצו למשחק לא מגיעים, כל קבוצה מעמידה שופט אחד מטעמה והשניים ינהלו את המשחק. חששתי שטוב לא ייצא לנו מהמינוי הזה, אז אמרתי לשופט שאנחנו בחרנו שיפסול את המגרש בטענה שאינו מתאים בגלל תאורה לקויה. הוזמנו לוועדת משמעת, ושם טענתי להגנת השופט שהיה מהצד שלנו. בוועדה ניסו לתקוף אותי על כך שגרמתי למעשה לביטול המשחק, אבל אמרתי להם שזה התחייב מההחלטה. בסופו של דבר נקבע משחק חוזר וניצחנו". נו, ככה זה היה אז...
שלח הוא הפנים של הספורט הישראלי במידה רבה. נולד בווילנה כשהייתה חלק מפולין, אמו סוניה הייתה אלופת פולין בהדיפת כדור ברזל והמשיכה להצטיין אחרי שעלתה לארץ (אתלטיקה וכדורסל), בעוד האב יעקב היה כדורגלן במכבי וילנה ונבחרת פולין. את אשתו הכיר כשאימן אותה בהפועל ת"א, הבן אמיר זכה בתארים רבים כבלם מכבי ת"א וכיכב גם בנבחרת ישראל, וגם הנכדים פעילים, למשל טום שלח ששיחק בהפועל כפר־סבא בליגת העל. איש אחד שהקדיש את חייו לקידום הענף, והמשיך את השושלת המשפחתית כשהנחיל לצאצאיו את אותם ערכים.
