כיום אי אפשר להסתיר יותר אף סוד מקצועי בספורט בכלל ובכדורסל בפרט. האינטרנט מלא באתרים שמנתחים כל פרט סטטיסטי עד לרזולוציות בלתי אפשריות, ואפשר למצוא בכל צלחת לויין או ערוץ יוטיוב משחקים שלמים של היריבות שאתה עומד לפגוש. צוותים שלמים מכינים עבור המאמן ערימות של מידע בנוגע לקבוצה שמחכה לו. קשה מאוד להוציא לפועל הפתעה מטורפת.
אבל פעם העולם היה שונה לגמרי. המאמנים היו צריכים להשיג מידע בדרך הקשה. הנוהל הרגיל היה לחלוק פרטים עם מאמנים אחרים, כאלו שמכירים טוב יותר את הקבוצה איתה אתה עומד להתמודד, ובתמורה היית מעביר חומר משלך.
הבעיה בשיטה הזו הייתה שנאלצת לסמוך על אנשים באופן עיוור, והרבה פעמים המאמנים היו מעבירים זה לזה דיסאינפורמציה. וכך, הפתרון הטוב ביותר היה נסיעה של מאמנים – ולרוב עוזרי מאמנים – למעקב סודי אחרי היריבות. אלו היו משימות ריגול לכל דבר – מעולם ספרי הבלשים ולא מהספורט: היציאה המתוכננת לא דווחה לתקשורת; כדי להסתיר את זהותם, אנשי המקצוע חבשו כובעים, הרכיבו משקפיים כהים וקנו כרטיס ליציע כדי שייטמעו בין שאר האוהדים, והעיקר שלא יזהו אותם.
מה קרה כשהתחפשות לא הצליחה? האמריקאי פרד דווילי, שהודח מאימון מכבי ת"א אחרי תקופה קצרה ואח"כ אימן בין היתר את אריס סלוניקי, פגש ביוון באקראי בסיום אחד המשחקים את אריה דוידסקו, אז עוזר המאמן של רלף קליין ביד אליהו. מכבי ת"א עמדה לפגוש את אריס, ודווילי קלט מיד את הקטע. "מה אתה עושה כאן?" שאל המאמן העצבני את דוידסקו, יותר נכון התנפל. "באתי לראות אתכם", ענה לו דוידסקו בשלווה, וידע כי מאותו הרגע ועד למפגש, דווילי יהיה בלחץ בלתי רגיל.
לפני 42 שנה, ב-20.12.1979, במכבי ת"א היו בהלם לפני המשחק נגד בוסנה סראייבו, הקבוצה הבוסנית ששיחקה עדיין תחת דגל יוגוסלביה. במסדרונות המועדון רץ דיווח לפיו שני ישראלים אלמונים העבירו לפני המשחק דיווח מקצועי מפורט על צורת המשחק של הצהובים למאמן היריבה, שעם השנים הפך לאחד המצליחים והמפורסמים באירופה – בוגדן טנייביץ' – ובקבוצה ניסו לגלות את זהותם.
טנייביץ' עצמו התלוצץ אז באומרו: "מישהו הפיץ שמועה ובמכבי אכלו את הסיפור" (היום היו מכנים את זה "פייק ניוז"). אבל במכבי היו משוכנעים שזה נכון, והעניין יצא מפרופורציה. במועדון היו טעונים ממילא בגלל אירועי הדרבי שהסתיים בקטטה המונית – אך לבסוף מכבי ניצחה 79:84, גם אחרי שקליין וחברי הנהלה המשיכו לטעון כי קיבלו דיווחים מהארץ על ריגול לטובת סראייבו.
והנה עוד דבר שהשתנה – המסע ההוא לסראייבו היה סיוט אחד גדול. חמש טיסות לשם, לא פחות, ו-13 שעות בסך הכל! כמות הקונקשנים לא תיאמן: נחיתות והחלפת מטוסים באתונה, רומא, בלגרד וספליט. היום כבר אין דברים כאלה במכבי ת"א – רק טיסה ישירה.
