תקשורת הספורט האמריקאית התכוננה היטב למשחק האחרון של מייגן ראפינו בנבחרת ארה"ב בכדורגל. הפרומואים הוכנו, הרבה מלים נאמרו ונכתבו, ויותר מ-25 אלף צופים באו למשחק חסר חשיבות נגד דרום אפריקה.
"זריקה מבחוץ": המדור של ציפי שמילוביץ
באחת מכתבות ההכנה התבקשו שחקניות ששיחקו עם ראפינו לאורך הקריירה לספר עליה סיפורי צבע ססגוניים במיוחד. למידג' פורס, שחקנית ההתקפה של הנבחרת, היו הרבה סיפורים, אבל כשאמרו לה "רק סיפורים שהנייר - או אתר האינטרנט - יכולים לסבול", היא צחקה וחשבה הרבה זמן.
הכתבת, מג לינהאן, ניסתה לעזור. "אולי משהו מהביקור של הנבחרת בבית הלבן", הרי מה יכול להיות יותר בטוח מזה. "הו, זה היה ביקור פנטסטי", אמרה פורס והמשיכה לצחוק, "אבל בכנות, אין לי סיפור מתאים לפרסום אפילו כשאני חושבת על מה שהתרחש עם מייגן מאחורי הקלעים בביקור בבית הלבן. אני לא יודעת אם תהיה עוד מישהי כמו מייגן, לפרסום או לא לפרסום".
הריקוד האחרון
מייגן ראפינו ירדה מהמגרש בדקה ה-53 של משחק הידידות בין ארה״ב לדרום אפריקה באצטדיון סולג'ר פילד בשיקגו, שבו ניצחו האמריקאיות 0:2. הפעם האחרונה שלה אחרי 203 הופעות בנבחרת. לקח לה כמה דקות לחבק את כל השחקניות על המגרש ולתת לקהל את פוזת הניצחון המוכרת שלה עוד מהגביע העולמי בצרפת ב-2019. 25 אלף הצופים עמדו ומחאו כפיים עד שהיא סיימה את הסיבוב האחרון.
היו כמובן דמעות, אבל בסך הכל ראפינו שמרה על קור רוח. היא בת 38, היא אחת הדמויות הספורטיביות החשובות של העשור החולף, היא שלמה עם עצמה, היא עשתה כל שאפשר לעשות בקריירה, המיכל התרוקן והיא לא מרגישה יותר כל צורך למלא אותו מחדש. באמת שאין זמן מושלם או נכון יותר לפרוש.
הקריירה הבינלאומית של ראפינו, שהחלה ב-2006, כללה ארבע הופעות בגביע העולמי, עם שתי זכיות; מדליית זהב אולימפית; 63 שערים (מקום עשירי בכל הזמנים) ו-73 בישולים. אבל הקריירה שלה גם כללה הובלת מאבק מנצח על שכר שווה לנבחרת הנשים (כולל החזר רטרואקטיבי של 22 מיליון דולר), ומעמד של סלבריטאית ואייקון חברתי. אחרי שירדה מהמגרש בפעם האחרונה התנשקה ראפינו ארוכות עם ארוסתה, כדורסלנית העבר האגדית, סו בירד. גם החופש לעשות את זה בפומבי הוא משהו שמייגן ראפינו אחראית לו.
הנבחרת האמריקאית שנכשלה בגביע העולמי האחרון הייתה בבירור נבחרת בתקופת מעבר, אבל הפרישה של ראפינו לא רק סוגרת עידן, היא גם מתחילה אחד חדש בלי שיהיה ברור מי יכולה להחליף אותה. ראפינו אולי לא היתה הכדורגלנית האמריקאית הטובה אי פעם, אבל היא היתה החשובה ביותר, הפנים של נבחרת שופעת הצלחות שנזקקה לסטאר של ממש כדי לסחוף אחריה את אמריקה. ראפינו הייתה כל זה. היו לה כריזמה, ביטחון, רהיטות, נוחות מושלמת בתוך העור שלה, חוסר פחד ונשמה גדולה. לא במקרה תיאר אותה סרטון הפרידה של "נייקי" כמו גיבורת על, קפטנית אמריקה.
מהצד השני ראפינו הייתה, כמובן, דמות מפלגת. זה הסיכון בלהגיד תמיד את מה שאת חושבת, כולל הפעם ההיא בה קיללה את דונלד טראמפ. אבל זה גם חלק גדול ממה שעשה אותה לכזה אייקון. היא התפרסמה באמת בפעם הראשונה ב-2016, כשהיתה הספורטאי/ת הלבן/ה הראשון/ה שכרעה ברך בהזדהות עם קולין קאפרניק. בתגובה איבדה זמנית את מקומה בסגל הנבחרת, וההתאחדות האמריקאית העבירה חוק שאוסר על כריעת ברך. החוק בוטל אחרי שלוש שנים וההתאחדות הודתה שהוא היה טעות.
(צפו בסרטון הפרידה של "נייקי" מראפינו)
מאז ראפינו כבר לא כרעה יותר, אבל גם לא שרה את ההמנון. "כלסבית אמריקאית, אני יודעת מה זה אומר להסתכל על הדגל ולדעת שאת לא מוגנת כמו אנשים אחרים", אמרה אז, "במקרה הזה של אלימות שוטרים כלפי שחורים, חשוב שאנשים לבנים יתמכו בשחורים. אנחנו לא צריכים להיות הקול המוביל, אבל אנחנו חייבים לתמוך בהם".
שבע שנים אחרי, היא עדיין שלמה לגמרי עם ההחלטה ההיא. "זה הבהיר לי מה אני עושה שם", אמרה בקיץ החולף, "מעולם לא הרגשתי שכדורגל הוא רק העניין. זה משחק שהייתי ממש טובה בו, הגעתי להישגים גדולים וזה נהדר, אבל מה עוד? אני מרגישה שהרגע ההוא נתן לי בהירות אמיתית". עד כמה תגובת הנגד הקשה ב-2016 בסופו של דבר רק עזרה לה, אפשר היה לראות באותו סרטון פרידה של "נייקי", שהדגיש את כריעת הברך שלה. היא לא שרה את ההמנון, ועדיין היתה מופת של פטריוטיזם אמריקאי.
5 צפייה בגלריה
ראפינו ובת זוגה הכדורסלנית לשעבר סו בירד. למרות הכל, מופת של פטריוטיזם אמריקני
(צילום: Kevin C. Cox/Getty Images)
ראפינו תמיד הייתה אאוטסיידר, זה בטוח, אבל לא תמיד הייתה האאוטסיידר שהגיע לקונצנזוס. כשלמדה באוניברסיטת פורטלנד היה לה קשה להסתדר עם החוקים, מה שלא מנע ממנה לספר לחברות בקבוצה, כבר בשנה הראשונה שלה, שהיא לסבית. זה לא היה קל. בתחילת המאה ה-21 ארה"ב הייתה עדיין קשוחה מאוד כלפי להט"בים מחוץ לארון, אבל הצלקות עזרו לה להפוך למי שבשנה שעברה קיבלה מהנשיא ג'ו ביידן את מדליית החירות הנשיאותית, הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארה"ב. היא שחקנית הכדורגל הראשונה שקיבלה את העיטור, ורק אחת משש ספורטאיות בסך הכל.
אלופה של אמת
"מעבר לתארים והמדליות", אמר ביידן, "מייגן היא אלופה של אמת אמריקאית חיונית: שכולם, כולם, זכאים לחיות בכבוד". גם ברגע השיא הזה, זכרה ראפינו כי אותו קולין קאפרניק, שההזדהות איתו הפכה אותה לפנים מוכרות בכל העולם, לא הוזמן אף פעם לבית הלבן. "זה קצת הטריד אותי", אמרה לא מכבר, "אני מניחה שמדליה עבורי זה משהו שאנשים עוד יכולים להרגיש איתו בנוח. תארו לעצמכם אם ביידן היה נותן מדליה כזו לקאפרניק".
5 צפייה בגלריה
"כלסבית אמריקאית, אני יודעת מה זה אומר להסתכל על הדגל ולדעת שאת לא מוגנת כמו אנשים אחרים"
(צילום: Laurence Griffiths/Getty Images)
כמעט מתבקש להניח כי אחרי שתנוח קצת, תנסה ראפינו להשתלב בפוליטיקה, אבל לפחות עכשיו היא אומרת שזה לא בתכניות שלה. מצד שני, אין לה כוונה להיעלם. היא ובירד הקימו חברת הפקות שמיועדת להגברת קולות חסרי ייצוג, היא רוצה להיכנס לעסקים ויום אחד גם לקנות בעלות על קבוצת נשים. היא דווקא כן חשבה על פוליטיקה, אבל החליטה שאין לה כוח לזה.
"אני רוצה להיות פעילה, לא פוליטיקאית", אמרה בראיון פרישה לאתר The Ringer, "אני כן רוצה לחיות את חיי, לצאת לטיולים ולהמשיך הלאה. מעולם לא הייתה לי בעיה לכבות את הכדורגל ואני מוכנה לעשות את זה עכשיו. המשחק תפס כל כך הרבה מהחיים שלי, שתמיד התעניינתי בדברים אחרים. אני לא חושבת שאני השחקנית הכי טובה אי פעם, גם כי ספורט זה לא הדבר הכי חשוב לי, והמקום שלי בספורט הוא לא הדבר הכי חשוב. סטף קרי אמר פעם משהו שמאוד אהבתי וחשבתי עליו יותר ויותר עם השנים: 'לא נשאר לי מה להוכיח, נשאר לי רק להגשים'".
פורסם לראשונה: 08:00, 29.09.23
