אומרים שקל יותר להגיע לצמרת מאשר להישאר בה. הדבר נכון לא רק למחזור משחקים מסוים, או למעבר בין עונה אחת בודדת לזו שאחריה אלא בכלל – פשוט יותר להבליח לצמרת לתקופה קצרה מאשר להישאר בין הטובים ביותר לאורך זמן. הפועל באר-שבע לא קפצה לביקור של רגע, זכתה בשלוש אליפויות ואז נעלמה. היא נשארה למעלה, בכל עונה, היא ממשיכה לאסוף תארים.
הרי איך אפשר לזהות קבוצה בכירה, קבוצה מובילה? גם כשדברים לא הולכים לגמרי כמו שצריך, גם כשיש ביקורת (והייתה בעונה הזו), היא עדיין מצליחה לעשות משהו, לא קורסת אלא אפילו רחוק מכך. כולם כבר אמורים לדעת שהפועל באר-שבע היא בדיוק ההיפך מאפיזודה חולפת אלא חברה במועדון הגדולות של הכדורגל הישראלי, ותישאר שם.
זה גביע המדינה השני בשלוש השנים האחרונות שנוסע דרומה. מאז עונת הצלחת הראשונה שהניף אליניב ברדה זכתה באר-שבע שלו בחמישה תארים משמעותיים. למכבי ת"א ולמכבי חיפה יש שלושה כאלה בפרק הזמן המדובר. זה התואר הגדול השמיני בהיסטוריה של המועדון, יותר ממכבי נתניה, שווה להפועל פ"ת. בשנות ה-2000 יש לה יותר תארים מבית"ר ירושלים.
זה הוכרע בפנדלים ופנדלים, יודעים כולם, מרכיבים אירוע בו חוט השערה מפריד בין חגיגה לאכזבה. ועדיין, על המשחק הספציפי הזה לבאר-שבע הגיע לנצח, היא הייתה הקבוצה הטובה יותר, בעטה כמעט כפול פעמים לשער. ובעיקר, וזה היה נראה במחצית הראשונה, גם הגיעה מוכנה יותר.
הדברים נאמרים למרות שמקצועית המשחק הזה רשום על מצבים נייחים. שער של רמזי ספורי (שעלה לשחק עם חום גבוה) בזכות הוצאת חוץ מהירה של אור דדיה, משהו שדווקא מכבי חיפה עשתה באותו מגרש העונה, מול בית"ר ירושלים; שער בפנדל של עומר אצילי; כיבושים של רותם חטואל ומיגל ויטור, במקרה שלו לשער הלא נכון, אחרי יציאות בעייתיות של השוערים.
עד כאן השערים, אבל אם רוצים לתת מסגרת נוספת למשחק, להנפת הגביע של באר-שבע, אפשר לומר גם שמדובר בגביע של סמלים. מיגל ויטור כבר הניף גביע אחד, אבל כשחקן זר, ואתמול הוא הרים אותו לשמיים כישראלי, גם חגג בסיום עם שני דגלים, זה של פורטוגל לצד הכחול-לבן. האמת שגם בשער עצמי בדקה ה-87 יש מין ישראליות, אבל זה כבר לא חשוב עכשיו כי שימו את השער הזה בצד ותגלו עוד משחק מעולה של קפטן באר-שבע. ויטור חילץ 15 כדורים, יותר מכל שחקן אחר במגרש.
הניהול של ברדה
ויש את הסמל הנוסף, יש את אליניב ברדה, שהביא בזמנו אליפות כשחקן ועכשיו לקח גביע כמאמן.
ברדה לא לקח את תפקיד המאמן כי רצה, הוא בכלל התכוון להיות מנהל מקצועי, אבל צריך לומר שהוא הראה ניהול משחק יפה בלא מעט ערבים העונה, כולל אתמול. באר-שבע, שפתחה בשלושה בלמים, סגרה את האמצע בעבודה של קשר מול קשר. דור מיכה הופקד על עלי מוחמד, מריאנו באריירו על הצד של צ'ארון שרי ודויד קלטינס על זה של מחמוד ג'אבר. שחקני ההתקפה של חיפה, וזה בלט בעיקר אצל עומר אצילי, לא הצליחו לקבל את הכדור בעמדה גבוהה והגביהו יותר מדי. 24 הגבהות היו לשחקני חיפה, רק 3 מדויקות. אצילי גמר את המשחק עם אפס מחמש.
קלטינס, אגב, היה איש המשחק, עד לפנדלים כמובן, אז עומרי גלזר גנב את ההצגה. קלטינס לא רק הגן על הקו לפני הבלמים אלא הצליח לצאת עם הכדור קדימה (3 דריבלים מוצלחים במאה אחוזי הצלחה). לפני שברדה ירד לקווים קלטינס כמעט ולא שיחק. הקריירה שלו נראית שוב בחיים.
היו עוד מהלכים טובים, בעיקרם המסירות המהירות ליוג'ין אנסה, שנע לאגפים ועשה את התפקיד מצוין, והחילופים של דנילו אספרייה ורותם חטואל, שאם רק היה מבין את המשחק הקבוצתי טוב יותר היה הופך להיות חתיכת שחקן. פעמים רבות מנהל מקצועי או איש צוות אחר שהופך למאמן ומביא תוצאות לא מצליח לשחזר את ההישג בעונה שבאה אחרי, אבל ברדה באמת מראה דברים טובים, חכמים. אם הוא יחליט להישאר מאמן זה שווה ניסיון ואוהדי באר-שבע אמורים להיות מרוצים מכך.
נכתבו כאן לא מעט מחמאות לבאר-שבע למרות ששוב – זה היה יכול ללכת לכל כיוון, פנדלים מהווים משחק בפני עצמו והם, שסגרו את הערב, נתנו באצטדיון תחושה אירופית לגמרי, תחושה טובה לסיום העונה מבחינה כללית, לא קשור לזהות המנצחת. בעצם כמעט טובה, כי השוטרים ביציעים הצליחו לאגד את כל האצטדיון נגדם.
האווירה הזו, הנפלאה, הורגשה כל היום. התחושות באזור שוק מחנה יהודה, עוד בשעות הצהריים, באמת הזכירו איזה גמר בינלאומי, כך גם הצבעים במגרש. הכבוד הזה שייך לאוהדי שתי הקבוצות ולפחות בצד של חיפה הייתה התלהבות של מי שיכולה לגעת בהיסטוריה, בארבעה תארים בעונה אחת. זה היה קרוב מבחינתה, מאוד קרוב. שרי מצליח לגעת בכדור מחצי מטר קרוב.
החוסרים של מכבי חיפה
ברור שבכלליות מכבי חיפה קבוצה איכותית יותר, היא הראתה זאת לאורך עונה שלמה, אבל גם ברור שהחוסרים שלה היו משמעותיי ואפילו מדובר בחיסרון שני השוערים הראשונים, דבר שהכניס לקורות את רועי פוקס, השוער השלישי שקריירת הבוגרים שלו כוללת רק 15 משחקים בליגה הלאומית וארבעים דקות נגד נתניה בשבת האחרונה. מוחמד אבו פאני החולה, שנכנס רק לקראת סוף 90 הדקות הראשונות, היה חסר מאוד בהנעת הכדור, למשל. גם דין דוד היה חסר.
כולם יודעים מה המטרות של מכבי חיפה לקיץ ואותן מטרות בלטו גם אתמול. כן, חוסה רודריגס היה הרבה יותר טוב כשעבר שמאלה, אבל יש לברק בכר צורך בשני מגינים אמיתיים. וכמובן, חלוץ כי מלבד דוד אין אף אחד אחר. מאוויס צ'יבוטה עשה כמה דברים נחמדים בגמר, אבל הוא מגיע מהכנף, לא משחק חלוץ מרכזי בודד. גודסוויי דוניו, שכן פתח בעמדה הזו, היה השחקן שהיה כתוב לו על המצח שיחמיץ פנדל. כל היציע אמר זאת עוד לפני הבעיטה.
עם ההחמצה הזו, ועוד שתיים, מכבי חיפה לא לקחה את ההזדמנות להיות הראשונה שזוכה בכל תואר מקומי אפשרי בעונה אחת. כן, היא הקבוצה הטובה ביותר בישראל. כן, זה בקלות היה יכול להיגמר אחרת. ועדיין, בסיכום פעולות השחקנים של שתי הקבוצות בגמר עצמו באר-שבע הייתה העדיפה.
בתחילת המשחק זהר השלט ביציע המזרחי הבאר-שבעי "רק ליום אחד". אז האוהדים קיבלו את החגיגה היומית שלהם, אבל כאמור זו אינה החגיגה הראשונה. באר-שבע לא באה ליום אחד ונעלמת. היא הייתה למעלה עוד קודם, היא כנראה תמשיך להיות שם.
