לצד השמחה הגדולה משבע המדליות באולימפיאדה, היה גם קצת מרמור על הכדורגל הישראלי. אם הספורטאים הישראלים יכולים להתעלות על עצמם ברגע האמת, למה נבחרת ישראל מקבלת רביעייה מאיסלנד במשחק על כל הקופה? נכון שאין מה להשוות בין כדורגל לספורט אולימפי, אבל בכל זאת הנה חמישה דברים שקבוצות ליגת העל יכולות לקחת מהמשחקים האולימפיים.
תהיו התקפיים. צפו בקרבות המדהימים של ענבר לניר בדרך למדליית הכסף. תראו מה זה לעלות חסר פחד, לשחק על כל הקופה - ולהרוויח בגדול. טקטיקה שמקטיקה, הכל מתחיל ונגמר בגישה שלכם. יש משפט קבוע של מאמנים שמגיעים לשחק מול הגדולות, שהולך בערך ככה: "אם היינו משחקים התקפי, היינו סופגים תבוסה". הבעיה היא שאין לך סיכוי לנצח אם אתה לא רוצה. אם תשחקו התקפי בסמי עופר ובבלומפילד, רוב הסיכויים שתנצחו. ההגנות של מכבי ת"א ומכבי חיפה לא כאלה טובות, גם ההתקפות לא. אז מקסימום תפסידו 3:0, מה יקרה? בניגוד לספורטאים אולימפיים, אתם יכולים לתקן את הנזק אחרי שבוע.
תאמינו בצעירים. ראינו את זה כבר במונדיאליטו, אבל המסקנה לא חילחלה. תום ראובני בן 24, שרון קנטור בת 21, בנות נבחרת ההתעמלות האמנותית בנות 20־18. אין סיבה לשלוח שחקנים צעירים להשאלות אין־סופיות. מדובר בסיכון נמוך לעומת הרווח הגבוה שאפשר להפיק מהם. בכדורגל הישראלי, בן 27 הוא עדיין "ילד" שיכול לפרוץ, יותר ריאלי להאמין שיש דבר כזה פיית שיניים. גם איזה "ניסיון" בדיוק מביאים איתם שחקנים בגיל הביניים? ניסיון בלהיות בינוניים? די, הגיע הזמן לשחרר. מי שלא פרץ עד גיל 24 כנראה כבר לא יפרוץ. לעומת זאת, מובטח כי ילד בן 18 יטרוף את הדשא. גם אם לא ייצא ממנו שחקן גדול, לפחות תהיה התלהבות ביציעים. אוהדים אוהבים להגיד את המשפט "איך שהוא עלה לבוגרים ראיתי שהוא שחקן".
אל תתחבאו. הכדורגלן הישראלי למד להתחבא מאחורי המאמן שלו, שסופג את כל האש בראיונות אחרי משחקים. כבר שכחנו שהשפעתו של המאמן מוגבלת, הוא לא יכול לבעוט במקום השחקנים או לעמוד במקומם במצבים נייחים. הראיון של אבישג סמברג אחרי ההפסד גרם לכולנו להתאהב בה אפילו עוד יותר, ובארץ שולחים את המאמן ואת השחקן הכי אפור בסגל, שבדרך כלל מגיב באדישות למתרחש כאילו הוא לא היה חלק מהאירוע ורואים את הזיעה שלו מרוב מאמץ להישאר אדיש. יש כאלה שעלו על טריק, לשלוח את הזר שלא יודע לחבר משפט באנגלית. תראו לנו רגש, תראו לנו שמחה, עצב וכישלון. תפסיקו להיות רובוטים חסרי השראה ולדקלם שורות כאילו אתם בטקס סיום תיכון. אף אחד לא קונה את זה.
תראו רוח ספורטיבית. ראינו את סימון ביילס משתחווה לרבקה אנדרדה, וידענו שאין סיכוי בעולם שנראה את זה בכדורגל. צריך להודות ביושר, זה לא מיוחד לכדורגל הישראלי. הכדורגל העולמי נהיה יותר ציני מ"הזאב מוול סטריט", עם תאווה בלתי נשלטת לכסף, כוח וכבוד. אפשר להחמיא ליריב רק במשפט קצר בסוף המשחק. בשאר הזמן דואגים להתחזות ברחבה, לרוץ באמוק לשופט בכל שריקה ולגנוב עוד כמה סנטימטרים בבעיטה חופשית. גם בוויקיפדיה העברית אין ערך נפרד לספורטיביות. עקב העובדה שכסף רב מונח על הכף, הכדורגל לפעמים שוכח שהוא ספורט. רק ספורט. אף אחד לא מבקש מהכדורגלים להפוך עכשיו למשהו בין אמא תרזה לדלאי לאמה. אם השחקנים יורידו את הלהבות על המגרש, גם האוהדים יהיו יותר רגועים.
אם סימון ביילס נשארה מחויכת אחרי שהפסידה מדליית זהב, גם אתם יכולים לפרגן ליריבה אחרי הפסד בבלומפילד. והאוהדים? לכם אפילו יותר קל לוותר על הקללות והגועל נפש. אז הקבוצה הפסידה, אז מה? שום דבר לא קרה לכם בעולם הממשי. הכל בסדר. אדגיש שוב כי זה לא דבר שאופייני רק לכדורגל שלנו, הכדורגל העולמי לוקח את עצמו ברצינות תהומית וזה התגבר בשנים האחרונות. על מה אתם כל כך כועסים? החיים קצרים.
נפצו את הסטיגמות. באולימפיאדה ראינו שכל המועמדים למדליה אכן עשו זאת, וניפצו את הסטיגמה על ספורטאים ישראלים שלא מתפקדים ברגע האמת. הכדורגלן הישראלי יכול בעונה הזאת להילחם בסטיגמה על עצלנותו הידועה. יהיה מרענן לראות 90 דקות בקצב גבוה. סתם. נסתפק תחילה ב־30 דקות בקצב סביר פלוס. נשמח לראות מגינים שהשתפרו בהגבהות שלהם בקיץ כדי שציפורים לא ייפצעו, קשרים שימסרו בצורה מדויקת קדימה ולא לרגליים של היריב, וחלוצים יותר מרוכזים מול השער, כי לכבוש עשרה שערים בעונה בליגה כזאת בינונית, לא אמורה להיות משימה בלתי אפשרית. זה מרגיז לראות אנשים מבזבזים כישרון לכדורגל. המוטו של האולימפיאדה זה "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", ואנחנו נסתפק בחלק הראשון. קשה לשמור על ערנות בשבת ב־17.00, אז בבקשה ללחוץ גבוה יותר. תאמינו שאתם יכולים יותר ותהיו עשרה אחוז יותר מקצוענים, זאת באמת לא דרישה מופרכת. כנראה לא תגיעו ליורו או למונדיאל, אבל עם קצת מזל אולי תגיעו ל־MLS.
פורסם לראשונה: 01:30, 22.08.24
